ב"ה
מצוות סוכה – אהבה עד גבול מסויים
אם היו מודיעים לי ביום בהיר אחד, שבימים הקרובים אעמוד בפני מבחן, עד כמה אני אוהב את ד', הייתי מתחיל לחשוש, ואולי אף לפחד. שהרי אהבת ד' היא דבר גדול מאוד, מי אני ומה אני לעמוד במבחן כזה? האם יש לי סיכוי לעמוד בו? באיזה ניסיון ינסו אותי?
האמת היא, שבימי סוכות כולנו נבחנים במבחן הזה – עד כמה אנו אוהבים את ד'. מצוות סוכה הינה מצוות מבחן, מיוחדת במינה.
לא רוצה לפגוע באף אחד, אך במבט קר מהצד, בניית סוכה, הינה סוג של שיגעון. במיוחד אם בונים אותה בווריאציות הלכתיות שונות (לבוד וכדו'), שאז אף כ"מבנה" היא לא ראויה להיחשב. אמנם, יותר מלבנות אותה, נראה כשיגעון לסעוד בה סעודות, ללון ולשהות בה למשך שבוע – כל זה נדמה כמעשה מוזר ומשונה (במידה ואינכם מצליחים להבין את כוונתי, נסו להתבונן על כך מהצד).
אכן, אחי בוני הסוכות ויושביהם, אנחנו אכן משוגעים! היננו משוגעי אהבה על הקב"ה!
אהבה היא סוג של שיגעון נפלא, הגורם לאדם לעשות מעשים שלא היינו מצפים מאיתו או חושבים עליו שכך יעשה מלכתחילה, אך את האוהב זה לא מעניין, הואיל ומילוי רצונו של אהובו עומד מול עיניו, הוא חפץ לגרום לו נחת רוח ושמחה במעשיו.
כל מצווה הינה מעשה אהבה, בעבודת ד' שלנו, אנו עושים מעשים של אהבה, שמטרתם מילוי רצונו של הקב"ה. וגם אם מעשים אלו נראים כשגעון או כדבר לא מובן, האהבה שלנו מסנוורת אותנו. אמנם אנו יודעים כי השיגעון הקדוש שלנו, הינו שיגעון מלא היגיון, סדר ועוצמה רוחנית.
מיוחדת הינה מצוות הסוכה, שגורמת לנו לצאת מאזור הנוחות שלנו למשך שבוע, ולסדר אחרת את החיים שלנו. "מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ!", " לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". איזו עוצמה וגדולה קיימת בעם ישראל, שעוצרים את השגרה שלהם והולכים אחרי ד' אל מחוץ לבית, אל מקום בו ישמח ד' במעשיהם.
עצם מצוות הסוכה, הינה ביטוי של אהבה גדולה. היכולת לשבת במקום בו הינך מוקף במצווה, במקום בו כל פעולותיך הינן בגדר קדושה – הינה ביטוי לאהבה האלוקית שעוטפת אותנו בראשית השנה, ולוחשת לנו: "אני אוהב אתכם, את כל כולכם אהבה עזה! את הטוב, כמו גם את הפחות טוב שבכם. שבו עימי יחד בצל שלי".
איזו אהבה נפלאה ואיזה זכות עליונה זאת! כבר דרש האר"י הקדוש את ההלכה המתרת סוכה של "שתי דפנות והשלישית אפילו טפח" – כהלכה המשרטטת את צורת "היד האלוקית", המחבקת אותנו בימים אלו (שער הכוונות, דרושי סוכות ד').
אך ראה זה פלא, את כל האידיליה הזאת, נראית כהורסת ההלכה של: "מצטער פטור מן הסוכה" (שו"ע או"ח תר"מ). הכוונה מי שמצטער עקב שהותו בסוכה מפאת חום/קור, זבובים, ריח לא טוב, גשמים ועוד – פטור מלשבת בה, ויכול להיכנס לביתו.
אם אנו מדברים על אהבה הדדית, היינו מצפים, לקצת יותר מסירות נפש ומאמץ כדי לקיים את המצווה גם בתנאים קשים. האם היינו מעלים על דעתנו, זוג שמוכן לגור אחד עם השני רק כשהתנאים נעימים אך בזמן שהתנאים לא נעימים עוזבים אחד את השני?!
אמנם חשוב לציין, כי דין "מצטער – פטור מן הסוכה", אינו בא לומר כי ברגע שמצטערים, נדחתה מצוות הסוכה לכל החג, אלא זהו פטור נקודתי, עד אשר יעבור הגורם המצער. לדוגמא, ברגע שהחום יחלוף, האדם חוזר ומתחייב בסוכה (משנ"ב תרל"ט ס"ק מ') .
השאלה נשאלת על הרגע בו האדם מצטער ונפטר בגלל זה, שהרי אם אנו משווים את מצוות הסוכה לשאר המצוות, איננו מוצאים פטור כזה של מצטער. הפוך, בכל המצוות אנו מכירים את ערך מסירות נפש בקיומן, כמו שאומר החכם בן הא הא, במסכת אבות (ה', כ"ג): "לפום צערא אגרא", ומפרש ר' עובדיה מברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ועשיית המצווה, כן יהיה שכרך מרובה". אם כן איך זה שבמצוות הסוכה כל זה משתנה?
ויותר מזה, יש להקשות, הרי אחרי ימים נוראים, בהם נטהרנו מכל חטא, היה ראוי לבקש מהאדם יותר עבודה פנימית ומאמץ, לבטל רצונו מפני רצון ד', ולספוג את הצער הגשמי. אם כן מדוע דווקא בעיתוי זה אנו מתירים לצער הגשמי לדחות את הצער הרוחני?
אמנם כתוב בהלכה, כי הסיבה הגורמת ל"דין מצטער" היא היותה של הסוכה "דירה" לשבעת ימים, ואין אדם גר במקום בו הוא מצטער (משנ"ב תר"מ ס"ק י"ג בשם הפוסקים), כלומר כדי שהסוכה תחשב לדירת ארעי, היא חייבת להוות העתק לדירת קבע. ובכל אופן, אנו שואלים, על השורש הרוחני של ההלכה, על מקור חיותה של ההלכה.
בניסיון להתמודד עם שאלה מעניינת זאת, אנסה לתרץ:
- מהותה של מצוות הסוכה היא "המרחב המאפשר". עיקר עניינה ליצור את קורת הרוח בעבודת ד' ובקרבת ד', את הרגשת השייכות. חשובה זאת הנקודה במיוחד אחרי מלאכת החלשת הרצון השלילי, בה עסקנו בימים הנוראים, שעתה אנו נקראים לחזק את כוחות הרצון הטוב שבנו. הסוכה היא המקום שמחזק את הטוב שבנו "שבים, על כן, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה". (עין אורות התשובה פ"ט פיס' י'). במקום כזה, חייבים ליצור מרחב נעים להחיל את השלום הפנימי והחיצוני, את האיזון בין הצער הגשמי של עזיבת החיים הקבועים, לבין הצער הרוחני של עזיבת "צל האמונה". ההלכה קוראת לנו להגן על ההרגשה הנעימה, וממילא במקום בו היא נפגעת, אנו פטורים מהסוכה. על גבי תשובה זאת, נוסיף עוד נקודה:
- הזכרנו מקודם כי בימי סוכות כולנו נבחנים במבחן, על ידי ישיבת הסוכה – עד כמה אנו אוהבים את ד'. הצער שאדם חש בחוסר נוחות זמנית בסוכה, מלמד על מדרגתו הרוחנית. בשם רב מנחם מנדל מקוצק, אומרים כי אם אתה מצטער – אז אתה פטור מן הסוכה, שכן אינך ראוי לה. אמנם, נראה כי אמירה כזאת מחלישה את האדם, באומרה "אתה לא ראוי!", אך יש לתפוס אותה כמן שיקוף למדרגתו הרוחנית של האדם. הצער הינו סוג של מבחן לאדם, עד כמה הוא אוהב את ד'. ככל שאדם אוהב את ד', וממילא חפץ לעשות את רצונו, הצער הגשמי לא יפריע לו באמת. הפוך, הצער האמיתי הוא עזיבת הסוכה, בגלל מקרים זמניים וגשמיים. דווקא במצווה בה האיש הישראלי נבחן במידת אהבתו לקב"ה, בצורה גלויה, דווקא שם, התורה לא כופה את האדם להיות לא מי שהוא. אתה מרגיש שהאהבה יוצרת לך צער, שאתה נפגע ממנה? – אז אתה פטור. במיוחד במצווה שעניינה לעגן את השמחה שבחג, את הרגשת הנוחות בדירת הקב"ה ואת תיקון הרצון הטוב (כנאמר לעיל). אבל אם אתה לא מצטער, אלא חש שהצער הגדול עבורך הוא דווקא עזיבת הסוכה, אז במצבים מסויימים אתה רשאי להישאר בסוכה ואף יחשב לך זאת כקיום מצוות סוכה (עיין מקראי קודש סוכות עמ' 744 – 747)
יוצא מכל הנ"ל כי מצוות הסוכה הינה מצווה מיוחדת, היוצרת לנו מרחב מאפשר לאהבת ד' מתוך עונג ושמחה, המאוחדים עם מדרגתנו הרוחנית כמו גם עם הרגלנו החומריים – "ופרוש עלינו סוכת שלומך".
לסיום נשאל, האם נוכל להפיק ממצווה ייחודית זאת השפעה לשאר המצוות? מה ניתן ללמוד לשאר המצוות מהעיקרון של מצטער פטור, שנכון רק למצוות סוכה?
על כך ננסה לענות 3 תשובות:
- ניתן ללמוד אף מהעיקרון של מצטער פטור, ביחס לשאר מצוות, שגם אם נפטרתי בזמן מסויים, אין זה מונע ממני להמשיך ולקיים את המצווה בשאר החג. מכאן נלמד את העיקרון, לא להתייאש ולוותר על מצוות, גם אם לפעמים איננו מצליחים לקיים אותן בשלמות.
- ניתן ללמוד על מדרגתנו הרוחנית, במהלך חג הסוכות, ולעבוד עליה בהמשך השנה, על מנת שנוכל להגיע לחג הבא גבוהים ואוהבים את ד' ומצוותיו יותר.
- מטרת המצוות להביא אותנו לעונג ולשלמות פנימית כמו חיצונית. הצער ומסירות הנפש בקיום שאר המצוות, עוזרות לטהר את ליבנו לרצות ולהתאים לרצון ד'.
יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות מתוך אהבה גלויה לרצון ד', ואת מצוות הסוכה בלי שום צער.
