ב"ה

 

מאת: מאיר יהודה ברגר

אין כמעט מורה שהתפלל עם תלמידיו, או הורה שלא שמעו את המשפט הזה.
אמנם לא רק בתפילה אנו נתקלים בכך, אלא גם ביחס לשאר מצוות: ציצית, תפילין, לימוד תורה, צניעות ועוד

מה עונים לתלמיד שכזה, ולהורים שביננו, מה עונים לילד?

האם מכריחים בכל אופן, ומאלצים אותו לעשות למרות חוסר רצונו?

אולי מוותרים לו ומניחים אותו לנפשו?

ואולי יש אופציה שלישית?

ההרגשה היא שבעבר אנשי החינוך נטו יותר לבחור בדרך של 'יישור קו' ולאלץ את התלמיד לעשות את המצווה עליו, אך היום יותר ויותר נמנעים מיזה.

מדוע?

ישנן 3 סיבות מרכזיות להבנתי:

1. אנו פוגשים יותר ויותר בוגרי / נושרי החינוך הדתי שמעידים על עצמם, כי 'הכפיה הדתית' שחוו במוסדות או בבית, שהיתה נגד רצונם, הרחיקה אותם מלרצות לשמור ולעשות את התורה והמצוות. וממילא, אנו מבינים כי הכפיה עלולה ליצור "אפקט בומרנג", ולהרחיק את התלמיד במקום לקשר אותו לתורה ולמצוות.
2. הקמפיין התקשורתי והפוליטי בארץ על סוגיית 'הכפיה הדתית' במרחב הציבורי-פוליטי, גורם להרבה מאיתנו להתרחק מכפיה דתית, שכן ברור לכל בר דעת, שכפיה בדורנו, הינה דרך בעייתית מאוד. גם אל המוסדות, הגיעה הטרמינולוגיה הזאת, ומועלת לא אחת על ידי תלמידינו, לכן גם מולם, אנו חוששים להגיע למקום בו הם יחושו או אף יטענו נגדנו, כי זה מה שאנו עושים להם.
3. בדורות האחרונים, ערך הבחירה והמימוש העצמי של הפרט, הפך להיות ערך מרכזי מאוד, וממילא ההבנה כי כיום חייבים להקשיב לרצונו ולבחירתו של התלמיד, אחרת לא נראה ברכה בעמלנו.

אז מתוך כל הנ"ל, כיצד בוחרים הרבה מהמחנכים להתמודד עם האמירה: "לא רוצה"?

הואיל והם מבינים את חסרון בכפיה, הם מעדיפים "להוריד את הרגל מהגז", ולא להתעמת עם תלמיד שמסרב לעשות מצווה, ולכן הם עושים אחת מהשתיים:

1. משלימים עם חוסר רצונו של התלמיד, במיוחד אם זה חוזר על עצמו כמה פעמים, ומתוך כך עוזבים אותו לנפשו.
2. מציעים לו מידי פעם בצורה נעימה ובלתי מחייבת לשמור או לעשות את המצווה, ואף מנסים לדבר על ואל ליבו בדרכי נועם.

הבעיה בדרכים אלו שהן על פי רוב לא מוכיחות את עצמן, ואף חוטאות לאמת החינוכית והתורנית, שכן:

1. ברגע שאעזוב את התלמיד ואשלים עם העובדה שהוא לא מתחבר – בעצם ויתרתי עליו, והוצאתי אותו ממעגל השייכים – דבר שישפיע על תודעתו ורצונו.
2. להציע בצורה נעימה לעשות, מוציאה את המצווה מגדר חיוב אל גדר המלצה, והרי אנו מחוייבים לחנך את תלמידינו כי המצוות אינן המלצה עבורנו אלא אנו מחוייבים לקיימן.
3. ברגע שאני נרתע מאמירה של תלמיד: "אני לא מתחבר", "אני לא רוצה" וכדו', וחושש להתעמת מולה, אני בעצם מרשה לו להישאר במקום המצומצם שלו, לא מרחיב לו את המבט, ולא מציב לו רף אמיתי ותובעני שדורש ממנו להתרומם אל עבר תפיסה גדולה יותר.
4. במיוחד אם אני נמנע מלדרוש ממנו את עשייתה, מתוך חשש שמא יגיד לי או ירגיש שאני עושה לו 'כפיה דתית' – אני בעצם נכנע למניפולציה רגשית שהוא מפעיל כלפי.

 

לכן רציתי להציע לפניכם, אופציה שלישית, המבוססת על הנחות היסוד הבאות:

1. היהדות איננה דת, אלא קשר חיים בין אלוקי ישראל לעמו בחירו, ולכן הקשר הזה מחייב אותנו לעמל והשקעה.
2. הקשר הזה מכונה במקורותינו 'עבודת ד' ', וככל עבודה היא דורשת ממני לצאת מאזור הנוחות.
3. עבודת ד', הינה מסע אין סופי של הפקת 'השמן הזך' מתוך ליבנו, הדורשת מאיתנו דיוק רב שמוציא את האיכות הפנימית בחיים שלנו.
4. אנו מחוייבים בעבודה הזאת, מתוך הכרת הטוב לבוראנו, שמשפיע לנו את כל הטוב והחסד בכל רגע ובכל שעה, שומר ומגן עלינו לכל אורך ההיסטוריה ככלל וכפרט.
5. אנו מחוייבים בעבודה הזאת מתוך התפקיד הלאומי שלנו על במת ההיסטוריה, לקדש ולרומם את העולם, שנמסר לנו בהר סיני ומאז ועד עתה מוטל על כתפינו.

מתוך כך עלינו לשחרר את עצמנו מהרצון לחנך את תלמידינו להיות 'אנשים דתיים', ולבחור ברצון לחנך את תלמידינו להיות 'עובדי ד' '.

ההבדל בין 2 יעדים אלו, התבאר במאמרים שפרסמנו בעבר, המופיעים בתחתית המאמר.

אנו ממליצים לקרוא אותם, כדי להבין בצורה ברורה ומוסברת יותר מה כוונתנו.

ולענייננו,
התשובה הנכונה, להבנתי, במצבים כאלו היא יכולה להיות אחת מהתשובות הבאות (כמובן תלוי לפי הסיטואציה, האופי של המחנך והתלמיד שעומד מולו):"
התלמיד / הילד: "לא רוצה" / "לא בא לי"
המורה / ההורה:
• "אז עכשיו יש לך את ההזדמנות לעבוד את ד', בלי רצון, דבר שיוציא ממך כוחות טובים!"
• "לבחור לעשות מצוות בלי כוח, זה הרבה יותר גדול ואהוב אצל הקב"ה, מאשר לעשות מתוך רצון וחשק טבעי, כמו שכתוב בחז"ל: 'לפום צערא – אגרא', יש לך כעת את ההזדמנות לכך!"
• "מעולה! עיקר העבודה שלנו, זה להתמודד עם היצר ולמשוך אותו לעבודת ד'!"
• "צודק, אכן לא קל לעבוד, אבל שווה לעבוד כי בסוף מרוויחים!"
• "מבין אותך מאוד, אבל אני ממליץ לך לא לוותר לעצמך, ולהתאמץ לעשות את רצון הבורא"
• "לא כדאי לדעתך להתאמץ בעבודת מי שנותן לך את כל מה שיש לך בחיים כולל את החיים עצמם?"
• "הרי בשביל זה נבראנו, לעבוד את ד' יתברך, לא תרצה לפספס את יעודך, נכון?"

בתשובות אלו, אנו מקפלים את המענה לכל הבעייתיות עליה דיברנו מקודם.

1. אני לא עוזב ומוותר לתלמיד, אני אומר לו בעצם "אתה שייך ואתה יכול!"

2. אני מבהיר לו כי עבודת אלוקים מחייבת בכל מצב.

3. אני מוציא את תודעתו ממקום ומגישה שלא מאמינה ביכולותיה להיפתח לגודל, אל גישה שתובעת ממנו להרחיב את מעגלי אישיותו ולרומם את עצמו למקום בו העיקר איננו 'הוא', או רצונותיו, אלא רצון הבורא יתברך.

4. אני מטיל את האחריות על עבודת ד' שלו, עליו.

כעת בטח תשאלו:

זה נשמע מאוד יפה בתיאוריה, אך,

האם משפטים אלו יגרמו לו בפועל לעשות?

ומה יקרה אם הוא לא יעשה?

בכל מקרה חזרנו לאותה נקודה התחלתית: לכפות או לא לכפות?

התשובה לכך היא:

1. אני בונה אצלו תודעה של עובד ד', ותודעה לא בונים במשפט-שניים, אלא במסרים עקביים, בשיטה ובתוכן לימודי שעוסק בכך, לכן ברור שעלי להמשיך ולהטמיע את הקו הזה בשיטתיות.
2. המשפטים האלו נותנים לו אופק שעוזר לו לחלץ את עצמו ממצב חוסר החשק אל עבר רצון מחודש להשקיע בעבודת ד'
3. אם לא יעשה כעת, לא אוותר לו, אמשיך לתבוע ממנו לגדול בפעם האחרת, אך חלילה לא אכפה עליו לעשות נגד רצונו, עשיה חיצונית שהיא זרה לו, אלא אחזק את רצונו בחידוש המוטיבציה.
4. בהחלט יש מקום לצ'פר במידה ומצליח לחלץ את רצונו, או לפחות לדאוג לציין זאת לטובה בפניו, מתוך הערכה גדולה למאמציו, כדי להעצים את רצונו לעשית המצווה.
5. הרבה מעוצמתם של משפטים אלו ובהירותם תלויים בבהירות של אומרם, ולכן ככל שניחיה כך אנו, אנשי החינוך, כך יתקבלו משפטים אלו, ויסללו דרך לליבות התלמידים.

אז מה דעתכם על הדברים?

אשמח לקרוא את תגובותיכם ולשמוע מניסיונכם

רישמו תגובה במייל

או לחצו כאן לדף הפייסבוק

אהבתם את המאמר?

שתפו אותו בבקשה לחבריכם

---

מאמרים נוספים באותו נושא:

לחצו כאן -> על דתיי הלייט, הדלקת הלייט ואיך זה קשור ל"הנרות הללו"?

לחצו כאן -> גסיסתה של התפיסה הדתית

 

 

---

רוצים לקבל מאמרים נוספים למייל?

מלאו בבקשה את הטופס, ותקבלו ישר אליכם, את המאמרים שלנו!

---