הסקר הגדול שעשינו ביחס לתפילה ב"ה
איזה סוג מתפלל אתה? – הסקר הכי גדול שעשינו לתלמידים מכל הארץ
מאת: מאיר יהודה ברגר
מה ענו כ-3000 תלמידים בסקר שעשינו בכל הארץ ובכל הגילאים:
איזה סוג מתפלל אתה: שונא להתפלל / אוהב להתפלל / לא שניהם, אלא מחכה שהיא רק תיגמר?
במהלך השנים האחרונות, בפתיחת ההרצאה החווייתית 'תפילה בעוצמה' אני נוהג לעשות סקר לתלמידים או לתלמידות.
אני פותח בכך, שבהכללה גסה, עולם המתפללים מתחלק ל-3 סוגים:
סוג ראשון: כאלו שלא אוהבים להתפלל – לא מצליחים להסתדר עם התפילה שואפים להתחמק ממנה או פשוט לא מתפללים
סוג שני: כאלו שאוהבים להתפלל – פורחים בתפילה ופשוט נהנים בה
סוג שלישי: כאלו שבאמצע – לא אוהבים ולא שונאים, פשוט מתפללים, אך מחכים לסיים אותה כמה שיותר מהר
אני מבקש מהם להעיד בהצבעה, מי רואה את עצמו שייך לסוג הראשון, מי לשני ומי לשלישי?
התוצאות מאוד מעניינות, כי הן חוזרות על עצמן בכל המקומות!
אז מה אתם חושבים, לאיזה סוג משייכים עצמם רוב התלמידים?
הרבה שנים חשבתי, שרוב התלמידים, לא אוהבים להתפלל, קשה להם מאוד בתפילה ולכן לא מתחברים אליה.
אך, על ידי הסקר הזה גיליתי, שהמציאות שונה:
רוב התלמידים שייכים לקבוצה השלישית, פחות מהם, מהקבוצה השניה והכי פחות מהקבוצה הראשונה.
התוצאה הזאת חוזרת על עצמה, אצל כ-3000 תלמידים, בכל הגילאים, יסודי וחטיבה, בנים ובנות, במוסדות תורניים יותר וגם כאלו שפחות ובאוכלוסיות תורניות יותר ופחות.
השאלה הגדולה היא, כמחנכים וכהורים, מה אומר לנו הנתון הזה:
- האם הוא אמור לשמח אותנו או שמא לא?
- האם הוא מלמד שהיחס של תלמידינו לתפילה הוא יחסית חיובי או שמא לא?
- האם דור ההורים היה מעיד אחרת על עצמו?
- מה אנחנו צריכים ללמוד מהנתון הזה, וכיצד מתוך כך יש לקדם את עצמנו בתחום התפילה?
אז ברור לי, קוראים יקרים, שיש לכם גם מה לומר בעניין, ואשמח לקרוא את התובנות שלכם, כמו את תגובתכם, לכמה מחשבות, ממיעוט הבנתי, שאכתוב לכם בשורות הבאות.
ראשית, העובדה כי רוב התלמידים לא שונאים להתפלל, היא נתון משמח ומלמד כי החינוך שלנו לתפילה, איננו כפייתי אלא מכבד את הבחירה והמקום האישי של התלמיד. ברור לי, כי במידה ובכיתות היו מכריחים את התלמידים להתפלל, לא רק בעצם המסגרת היומית, אלא בכך שכולם כולם צריכים לפתוח סידור, לעמוד, לשבת, לענות אמן וכדו' והיו גם מקפידים לאכוף זאת על כל תלמיד – אזי התוצאות היו אחרות – הרבה מאוד תלמידים, היו מצהירים כי הם שונאים להתפלל. שכן מניסיון, דרך הכפיה, מרחיקה ומעוררת שנאה והתנגדות פנימית אצל החניך.
מאידך, ברור לנו, כי אם הבן שלי היה אומר לי שבכל פעם שבא לבקר איתי את ההורים שלי, הוא מחכה שהביקור אצל סבא וסבתא כבר יגמר – זה לא היה מעורר בי שמחה יתרה, בלשון המעטה, והייתי שואל את עצמי מה התפקשש פה בדרך ומה אפשר לעשות כדי שנכד ירגיש קשור יותר לסבא ולסבתא שלו?
כך הוא גם בענייננו, להרגיש שאני רוצה שהתפילה תיגמר כמה שיותר מהר, צריך להדליק אצלנו נורה אדומה, ושאלה מה התפקשש לנו פה בדרך?
הרי באופן כללי, הרגשת 'פרווה' ביחס למצוות עשה, היא הרגשה בעייתית, שכן המניע לעשיית מצוות עשה, הוא מידת האהבה שלנו לד' יתברך, וממילא הרצון לעשות רצונו (מסילת ישרים, הקדמה). האם אפשר להיות אוהב 'פרווה'?
זאת עמדה נפשית שמצריכה מאיתנו חשיבה רחבה, כיצד ניתן לשנות אותה ולהביא את עצמנו לאהבת התפילה ולעמידה לפני ד'.
כי הרי העמידה מול ד' יתברך, היא התשתית הרוחנית לכל הבניין החינוכי-רוחני כולו, ואם היחס של רוב התלמידים, הוא של רצון לברוח משם, הרי שעלינו לשאול את עצמנו:
א. האם אנו, מוצאים מקום אחר, מעבר לתפילה, של עמידה מול ד', שהיא עונג ושמחה ולא הכרח מעיק?
ב. במידה והתשובה היא חיובית, אז עלינו לשאול, כיצד מביאים את עצמנו לחבר גם את התפילה היומיומית לחוויה הזאת?
ג. במידה והתשובה היא שלילית, אז עלינו לשאול, כיצד אנו מביאים את עצמנו למציאות וחוויה של עמידה מול ד' שבמצוות התפילה?
בכל מקרה, בלי לענות ולהתוות דרך מעשית בהתמודדות עם השאלה הזאת, תמהני אם נוכל להעיד על עצמנו כי אנחנו מחנכים את התלמידים שלנו להיות עובדי ד', כי מה המשמעות של 'להיות דתי' אם אין לך הרגשת נוכחות הקב"ה בחייך?
ואולי, מצד שני, זה לא נתון כזה דרמטי, ההרגשה של רצון לסיים כמה שיותר מעשה מסויים, מעיד בעיקר על כך שהמעשה מצריך ממני מאמץ, וכחלק מהנטיה של חיפוש מנוחה ושקט, אני רוצה לסיים אותו (מסילת ישרים פרק ו'). הרי כפי שמלמד המדרש, על עם ישראל בהר סיני, מאז ומתמיד היתה זאת דרכם של ילדים ונערים, לברוח מבית הספר: "כְּתִינוֹק שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר וְרָץ" (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י', רמ"ז תשכ"ט), ילדים לא אוהבים להתאמץ בלימודים וגם במטלות אחרות.
זה לא אומר שהם לא אוהבים ורואים ערך בתפילה או בלימוד, אלא שקשה להם המאמץ שבו.
ולהבנתי, חשוב להעמיד מול עיננו גם את המבט הזה, וממילא לא להיחרד מידי מהנתון הנ"ל.
אך פה נחזור ונשאל, האם אצל המבוגרים הנתון יהיה אחר?
למרות שלא עשיתי סקר זה בין מבוגרים, אני מקווה שאני טועה, אבל בתור מי שזכה להתפלל בלא מעט בתי כנסיות וקהילות, אינני חושב שנראה שינוי מהותי בתוצאות אצל מבוגרים.
ואם אכן גם רוב המבוגרים מצויים ב'תודעת התינוק' ביחס לתפילה, אזי יש פה בעיה קולקטיבית (לא בא לקטרג ולכתוב לשון הרע, חלילה, אלא להבין את המציאות, ולחפש לה כיווני חשיבה לתיקון), וממילא יש צורך לחשוב על דרך עבודה ציבורית, לחיזוק היחס האוהב והמתמסר לקב"ה ולתפילה.
שהרי בעומק, כשאדם בצורה תמידית חש שרוצה לסיים כבר מעשה שמוטל עליו, הדבר מעיד על חוסר חיבור להבנת מהות המטלה. שהרי ככל שאני מחובר להבנת מהותו של מעשה מסויים, אני רוצה לעשותו עוד ועוד. לדוגמא, בעת הזאת, כולנו רואים בחוש, כיצד רבים רבים מעמנו, לא מוותרים על ההתנדבות במילואים, ומוכנים עם כל הקושי לעשות את העבודה כמה זמן שצריך, בגלל הבנת ערך השירות בעת המלחמה הנוכחית .
אם נרצה להבין מה השורש לחוסר החיבור למהות התפילה, נוכל לענות כמה תשובות:
א. התלמידים לא מבינים את חשיבות התפילה
ב. התלמידים לא מאמינים מספיק בכוחה של התפילה
ג. התלמידים לא חווים חוויה משמעותית בתפילה
להבנתי, כל התשובות נכונות.
אך מאידך נראה לי כי למרות שתמיד צריך להתחזק ולחזק בהבנה ובאמונה שבתפילה, בגילאי יסודי וחטיבה, כדאי ונכון להתמקד יותר בפן של הרגשת החוויה שבתפילה, והוא ישפיע כבר על השאר, ובתיכון יותר על הבנת חשיבות התפילה והאמונה בכוחה, אך לא לזנוח את הרגשת החוויה שבתפילה.
למה אני קורא הרגשת החוויה שבתפילה?
הכוונה להרגשה הפנימית שחש המתפלל בעת התפילה, מעבר לעצם מעשה המצווה שעושה.
למשל, כשאני חווה בתפילה את הרצון שלי כמה, צמא, מתרפק ומתעורר לעבר ומתוך איזו ברכה או פסוק.
כאשר אני מרגיש רגש של הכרת הטוב והתבטלות כלפי הבורא, תוך כדי התפילה.
כאשר אני מרגיש צער על חיסרון בעולם, ומתעורר לתחינה ולבקשה.
ברגע שתלמיד יחווה חוויית תפילה אמיתית, כל השאלות יפתרו, המוטיבציה לתפילה תיהיה הרבה יותר גדולה, והרצון לסיים יפחת בצורה משמעותית.
זה מזכיר לי בדיחה על חב"דניק ו'מתנגד' שעומדים ברחוב ומתווכחים בלהט. עובר לידם חסיד ברסלב, ושואל אותם: "על מה אתם מתווכחים?", הם עונים לו, שהם מתווכחים על סוד הצמצום, הבסרלבר שואל אותם: "רגע, מה זה אומר בכלל?" הם עונים לו שמדובר על סוד קבלי כיצד האלוקות מתגלה בעולם. הוא אומר להם: "לא יודע מה יוצא לכם מכל הויכוח על אלוקים, אני הרגע דיברתי איתו…"
כשחשים חוויה פנימית בתפילה, לזה אני קורא תפילה משמעותית, כלומר, תפילה שקרה בה משהו משמעותי עבורי, חוויה של חיבור ודבקות עם אלוקים.
ואכן זהו הכיוון שאני מוביל אליו בהרצאות החווייתיות 'תפילה בעוצמה' ובהנחלת 'שיטת המשוכות בדרך לתפילה שלי', בהן אנו עוסקים בכלים כיצד להתפלל תפילה משמעותית.
ב"ה, התגובות של התלמידים ואנשי הצוות לאחר כל מפגש, והתגובות של מורים שהשתתפו בהשתלמויות שערכתי בנושא, מעידות כי הדברים פועלים ומעוררים אצלם מוטיבציה חדשה להשקיע בתפילה, לעבוד ולחוש בה את החוויה המשמעותית שמובילה לחיזוק הקשר לתפילה.
כמובן שתוך כדי שמדברים על כלים לתפילה משמעותית, עוסקים גם בהבנת החשיבות של התפילה והאמונה בפעולת התפילה שזה חלק מהכלים התודעתיים והאמוניים שאנו זקוקים כדי לחוות תפילה משמעותית.
האם במפגש אחד ניתן להוליד שינוי בתפילה?
התשובה היא כן, ניתן לעורר לשינוי!
אך ברור לכולם, ששינוי עומק יקרה רק בעבודה שיטתית ותמידית, כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות דף לב ע"ב:
"שלושה דברים צריכים חיזוק: תורה, תפילה ודרך ארץ", אם כן, חייבים חייבים להתמיד בעבודת החיזוק והתיחזוק של התפילה לאורך כל השנה כולה ולאורך כל שנות האדם.
ממילא הדבר נכון עבורנו ההורים, המחנכים והילדים כאחד – חייבים להשקיע בתפילה הרבה יותר כדי לראות תוצאות.
אשמח לקרוא את תגובותיכם לדברים
להדלקות שלנו בתחום העצמת והעמקת התפילה – לחצו כאן
המשוכות בדרך לתפילה שלי
תפילה בעת צרה