מדוע חשוב לנו להזכיר מיד אחרי הדלקת הנרות דווקא את ההלכה שאין להשתמש בנרות?
ואיך נקודה זאת היא מוקד המאבק ביוונים ומוקד הפולמוס של ימינו אנו?
מאת: מאיר יהודה ברגר
למה דווקא פה?
חשבתם פעם על השיר שאנו שרים מיד אחרי הדלקת נרות חנוכה?
"הנרות הללו שאנו מדליקין,
על הניסים ועל הנפלאות
ועל המלחמות ועל התשועות
שעשית לאבותינו,
בימים ההם, בזמן הזה
על ידי כוהניך, כוהניך הקדושים
וכל שמונת ימי החנוכה
הנרות הללו קודש הן
ואין לנו רשות להשתמש בהם,
אלא לראותם בלבד".
השיר מצביע על שני עקרונות יסוד:
- הטעם עבורו מדליקים נרות חנוכה – הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה בניצחון החשמונאים
- קדושת הנרות גוזרת איסור שימוש בהם לצרכנו.
ניתן להבין מדוע חשוב לומר את העיקרון הראשון, שכן הוא ממקד אותנו בטעם העיקרי של הדלקת הנרות חנוכה, מוציא אותנו מגדר עושים "מצוות אנשים מלומדה", ומוסיף סוג של מודעות ו"לשם ייחוד".
אך מה הסיבה שצירפו גם את ההלכה האוסרת בשימוש הנרות? הרי יש עוד הלכות חשובות, מדוע לא ציינו גם אותן?
אלא שעיקרון זה הוא מהותי בהבנת עניינו של חנוכה ונצחונם של המכבים!
אנחנו בשביל המצוות ולא הן בשבילנו
העיקרון של איסור הנאה מהנרות, מלמד אותנו את היסוד שמטרת המצוות הינה לעזור לנו להתעלות אל הקדושה האלוקית. בברכת המצוות כל יהודי אומר: "אשר קדשנו במצוותיו", שכן המצוות מקדשות אותנו בעשייתנו אותן. המילה "קדושה", פירושה "פרישות", כלומר התעלות מעל החומריות (רש"י פרשת קדושים), בעשיית המצווה אנו נוגעים בשני עולמות: עולם החומרי (שכן המצווה הינה על פי רוב מעשה שבגוף), ובו נוסכים אור אלוקי, ומתוך כך מתעלים מעל חומריות העולם.
כאשר יהודי עושה מצווה, אני יוצא מתוך נקודת הנחה כי המצווה הינה חכמת מעשה אלוקית, היא תוצר של "שכל עליון", "גזירת מלך", שאין לנו יכולת הבנה שלמה בה. הוא יודע ששכלו צר מלהכיל את עומק החכמה וההשפעה של מעשה זה, והוא עושה אותו באמונה, שבעשותו את הרצון העליון, הוא דבק בחכמת הבורא, מחייה את נשמתו באור אלוקי השופע ממעשה המצווה ומקיים את העולם (עיין ספר נפש חיים שער א').
טעמי מצוות ולא סיבות
אמנם יש מקצוע בתורה שעוסק בטעמי מצוות. אך שמתם לב, לטרמינולוגיה? היא איננה מקרית, "טעמי מצוות" לא יתנו לנו לעולם את הסיבה מדוע ציווה זאת ד', אלא רק יטעימו לנו את המצווה, כפי שהתבלינים, עוזרים לנו לאכול את אותו מאכל. האדם מחפש משמעות וקשה לו לעשות מצוות כי ככה אמרו לו לעשות, במקום זה נכנסים טעמי המצוות נותנים מזור לאותה נטיית פשר שבנו, ומקרבים את המצוות לשכלנו ולליבנו, כך ניתן יותר בקלות לקיים אותן, ואף להזדהות איתן. אך מצד שני ברור לכולי עלמא, כי אין בטעמי מצוות להקיף את כל "היריעה האלוקית", אין בהן לגעת בסיבות המלאות מדוע ציווה אותנו ד' זאת. ולכן גם אחרי שעסקנו בטעמי המצווה, היננו מקיימים אותה כי כך ד' ציווה.
מה שגם היוונים וגם החשמונאים הבינו
זאת בדיוק הנקודה שליוותה את המלחמה של היוונים ביהודים, כפי שאנו אומרים בתפילה: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", יש פה שתי גזרות:
- לא ללמוד ולעסוק בתורה כחכמה.
- לא לקיים מעשים שאין בהם הגיון אנושי, אלא רק משום שהם נובעים מרצון אלוקי טמיר ונעלם (חוקים = ציווי ללא הבנה אנושית (רש"י תחילת חוקת)).
תפיסת היוונים היתה שהאדם הוא במרכז העולם, והשכל שלו הוא הכלי הכי חשוב שיש לו, וממיל הוא זה שאמור לשלוט בכל כוחו, המוסר אמור לשרת אותו ולא ההיפך. ממילא אין מקום להתבטלות כלפי שכל אלוקי.
לכן לאחר הדלקת נרות אנו שרים: "הנרות הללו קודש הם" וכו', שהרי גם מצוות חכמים זו, באה לרומם אותנו אל השכל והקדושה האלוקית המתגלה בימי חנוכה, ומתוך שזה היה הנושא המרכזי במלחמת התרבות מול היוונים, חשוב מאוד להזכיר זאת יחד עם הדלקת הנרות, שאין המצווה הזאת באה לשמש אותנו אלא אנו באים לשמש אותה. זה הפואנטה במלחמה שבאה לביטוי במצווה המנציחה את הנצחון.
בימים ההם בזמן הזה
כאז כן היום, יש בנו הטועים בנקודה זאת, החושבים כי המצוות הינם מעשים שניתנו לנו על מנת להפוך את החיים שלנו ליותר טובים, יעילים ומוסריים. במילים אחרות, המצוות אמורות לשרת אותנו, לתת לנו את הטיפים הנכונים להעביר פה את החיים שלנו. תפיסה זאת, מעמידה את האדם במרכז ולא את אלוקים, וממילא מביאה את תופסיה לשנות את המצוות כרצונם.
בשם ה"דתיות" או ה"חרדיות" באים אנשים ומשנים את התורה, כי הלא היא ניתנה לנו, עבורנו ובשבילנו…
כאשר המצוות עוזרות לאדם להגדיר את המעמד החברתי שלו (דתי, מסורתי, חרדי, דתי לייט ועוד), הן הופכות למשהו שניתן לסחור בו, שניתן לוותר על כאלו שלא קריטיות לחיים החברתיים שלנו, וכאלו שעוזרות לנו להגדיר אותן. וכשהוא מגלה שגם האלו שאתמול חשב שהן קריטיות להגדרה החברתית שלו, כבר לא באמת קריטיות, אז הוא מוותר גם עליהן בחדווה.
אז תכל'ס מה עושים עם תופעה שכזאת?
לא דתי אלא עובד ד'
המונחים שבהם אנו מגדירים את רמת שמירת המסורת, הולכים ומאבדים בימינו את הכלח, וטוב שכך. בתנ"ך כשרוצים להגדיר מדד לקישור האדם לקב"ה ולתורה, לא מגדירים אותו כ"דתי", אלא כ"עובד ד'" או "עבד ד'".
"עובד ד'", הוא אדם שהמרכז בחייו, הוא אלוקיו, שאת רצונו יתברך הוא עובד ועושה! לעומת זאת, המונח "דתי" על כל הטיותיו, איננו מגדיר את הפנים של האדם, את הנטיה הבסיסית אלא את התוצאות של מעשיו ומחויבותו הפורמאלית. אך אם את כל הדתיות משתמש האדם לצורכי הגדרת זהותו, לצרכי כבוד, חיים טובים וכדו', הוא איננו עובד ד', אלא עובד עצמו.
לכן הפתרון יהיה בשינוי עולם ההגדרות, שהוא מוביל לשינוי תפיסתי וממילא מסווג את עולם הערכים האמיתי והמקורי של עם ישראל, "וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג', י"ח).
השינוי הזה צריך להתחיל במוסדות הלימוד, שם יתחילו לדבר בשפה אחרת, שלה יש נגזרות רבות. שכולן יכווינו לשינוי התפיסות מ"האדם במרכז" – ל"אלוקים במרכז", שבעבודתו אנו מאירים את חיינו בעולם הזה ובעולם הבא, וזוכים בכל שנה להדליק נרות טהורים שמאירים את כל העולם.
חנוכה שמח!
רוצים לקבל מאמרים נוספים למייל?
מלאו בבקשה את הטופס, ותקבלו ישר אליכם, את המאמרים שלנו!
