ב"ה
מאת: מאיר יהודה ברגר
תקציר – מהי סדרת טפל"ש לדתל"ש:
הסדרה נכתבת בעקבות תוצאות המחקר המקיף שיזמו הרב שמואל אליהו והרב יהושע שפירא שליט"א, ביחס לאחוזי הדתל"שים בחינוך הדתי לאומי, בו נמצא כי אחוז הדתל"שים בחמ"ד עומדים על כ-40%. הממצאים הללו חמורים מאוד, לכל מי שמתבונן בהם. הם חמורים לא רק ביחס לעוזבים, אלא גם מלמדים ביחס לחלק לא מבוטל מהנשארים דתיים, שבוודאי גם הם זקוקים להארה מחודשת במחוייבות לעבודת ד', כפי שהמציאות מראה בשטח.
זהו המאמר השני בסדרת טפל"ש לדתל"ש (-טיפול שורש לתופעת הדתיים לשעבר), שמנסה להצביע על נקודות המצריכות שינויי עומק חינוכיים ואידאולוגיים בחינוך הדת"ל הקיים היום, וכן מנסה להציב מספר שינויים ושיפורים חינוכיים מערכתיים, לאור דמותם של שבעת הרועים, שעל ידם נוכל להוביל לשינוי עומק במערכת החינוך הדת"ל ולהצליח להשיט את הספינה הגדולה והחשובה הזאת לעבר יעדה המקורי.
אין במאמרים אלו, ניסיון להתעלם מהטוב הרב והעצום שקיים ופועל בחמ"ד, אותו אנו מוקירים, מעריכים ומודים עליו.
במאמר הקודם התייחסנו לצורך של החינוך הדת"ל (-הדתיים לאומיים) לבנות תוכנית מסרים מערכתית, המקשרת לדמותו של אברהם אבינו ע"ה, כדמות 'דיוקנו של אבא', שממנו נשאב כוח לאהוב ולהיות שייכים לכל הבריאה כולה, אך גם להיות "עבריים" – חיים את האמת בלי פשרות ויודעים אף להתבדל מהסביבה כדי לחיות את האמת והאמונה – יסוד חינוכי שחסר ומחוייב בעולם החינוכי הדת"ל, ויכול למנוע הרבה נפילות בדרך להמוני אנשים.
אברהם הוליד את יצחק
אם היינו חיים בדורו של יצחק, לא היתה לנו שאלה מי זה יצחק, מדוע?
כי אם היית שואל: "מי זה יצחק?" – התשובה היא ברורה: אברהם!
כלומר, כל כולו של יצחק היה ההמשכיות של מפעל האמונה של אברהם אביו. בדרכו הייחודית, הוא הטמיע בעולם את המהפיכה שעשה אביו בחדות ובגבורה.
וגם לא היתה לנו שאלה "מי זה אברהם?" – גם התשובה הזאת ברורה: יצחק!
כלומר, כל כולו של אברהם, זה היה השאיפה להטמיע את האמונה הזכה ואת המוסר הטהור בעולם, ואת זה יכל לעשות רק יצחק, בנו ממשיכו, ולאחריו בנו, יעקב, עם בניו, בני ישראל וצאצאיהם.
ממילא היה ניתן לראות בחוש שיצחק זה אברהם, ואברהם זה יצחק:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו"
יצחק נאמן לדרכו של אביו וממשיך אותה בגבורה.
ומה כל זה קשור לענייננו?
נסו לערוך סקר, אצל בני הנוער, ואף המבוגרים, השייכים לעולם הדת"ל:
"מה זה אומר להיות דתי לאומי?"
תופתעו לגלות שרבים מאיתנו לא ממש יודעים להגדיר זאת…
הרבה מאוד מהדת"ל חושבים שלהיות דת"ל, זה לא להיות חרדי מתבדל, אלא להשתלב ולהתחבר כמה שיותר לעולם החילוני.
חלקם חושבים שזה להיות מעורב בכל עם העולם החילוני ויחד עם זה להישאר דתי.
חלק חושבים שזה להיות ימני, אוהב ארץ ישראל,
ועוד הגדרות מהגדרות שונות.
אבל למה זה משנה? שכל אחד שיגדיר איך שרוצה, לא?
חשוב לדעת, כי ברגע שאינך יודע את מי אתה ממשיך, ובעיקר איזו דרך אתה ממשיך, אין סיכוי גדול שהשיטה האידאולוגית שלך תתקיים בעולם לאורך דורות.
צריך לדעת שזאת נקודה קריטית, שהיא אחת משורשי העזיבה, ונמיכות הרוח הציבורית, של הדת"ל, שמסרסת אותם מהשפעה הראויה לפי כוחם וכמותם היחסית.
ואנסה להסביר את הדברים, עד כמה שדעתי מגיעה:
נגזרת ראשונה וגלויה – בניית כוח פוליטי משמעותי:
כדי להבין את הבעייתיות הגדולה שבחוסר ההגדרה העצמית, בואו ונתבונן, ראשית, על השבר הפוליטי של הציונות הדתית ונבין קצת מן הבעיה. הרי מדובר באוכלוסיה ממש לא קטנה, שיכולה בקלות לבנות מפלגה גדולה ומשפיעה מאוד במדינת ישראל, שתוביל מהלכים רחבים מאוד, ותקדם את הדרך האידאולוגית שלה!
אך במקום זה, חלק גדול מהדת"ל מצביעים לכל שאר המפלגות, שם הם מוצאים ערכים שונים שהם מזדהים איתם, כל תת קבוצה בדת"ל, על פי משקל הניואנסים האידאולוגיים שהיא משקללת כמרכזיים מבחינתה.
אך דווקא למפלגה/ות שמחוייבות לדרך האידאולוגית של הציונות הדתית בשלמותה, רבים לא מצביעים…
אחת הסיבות לכך היא, העובדה שהגדרת הזהות הציבורית והדרך האידאולוגית הדת"ל איננה ברורה דיה, וממילא לא ניתן ליצור כוח פוליטי משמעותי שיקדם את אותה דרך.
אמנם, בסוגיה זאת ישנם עוד סיבות שגורמות למציאות הזאת, אך אין כאן המקום להאריך.
נגזרת שניה – דימוי עצמי נמוך:
עוד בעיה שיוצר חוסר בהירות אידאולוגי זה, הוא דימוי עצמי נמוך בפני קבוצות אידאולוגיות אחרות שדרכם ברורה וחדה יותר, דבר שפוגם בשמחה שבשייכות (-גאוות היחידה), של בני הציונות הדתית.
קיצוניות הכי קל 'למכור' ואף להבין, אך דרך כללית מצריכה בגרות אישיותית, מבט והבנה רחבה יותר.
ברגע שאנו מובילים את ילדינו בדרך 'הציונות הדתית', שמשלבת בתוכה נקודות אמת מדרכים קוטביות, מהעולם החרדי והעולם החילוני, ואיננו מייצרים בהירות גדולה מהי בעצם הדרך שלנו? מה גורם לנו ללכת בה? מה ההבדל ביננו לבין הדרכים האחרות? ועד שאלות בירור יסודיות, הדרך האמצעית נתפסת כאיזו פשרה, שרוצה ליהנות מכל העולמות, אבל באמת חסרת חוט שדרה.
כשהדרך האידאולוגית, איננה ברורה דיה, מי שבמציאות מורכבת מאוד הולך בה בחוסר בהירות, בהכרח, יבוא להזדהות עם דרכים ברורות יותר.
וממילא, כשאין בהירות בדרך, גם האנרגיה שדוחפת להפיץ את הבשורה, מתמעטת, דבר שמביא את בני הציונות הדתית, להמעיט מאורם הרוחני הייחודי במעגלים בהם הם פועלים.
לכן אנו מוצאים את בני הציונות הדתית, מרגישים לא אחת נחותים מהעולם החרדי והחילוני, ומתבטלים אליהם.
נגזרת שלישית – עזיבת הדרך:
בהמשך לתהליך הנ"ל, מגיע השלב הבא והוא, עזיבת הדרך.
דווקא משום שהחינוך הדת"ל, מכווין את בניו ובנותיו להשתלב במוסדות המדינה והחברה השונים, הם צפויים בהכרח לעמוד בניסיונות אידאולוגיים ותרבותיים בלתי פוסקים.
כשחיים בסביבת תרבות חילונית-מערבית, ששולטת במרחב הציבורי והתרבותי, אך מצד שני, חיים אורח חיים אחר מסביבה זאת, בהכרח נאלצים לעמוד במבחנים תרבותיים-אידאולוגיים בלתי פוסקים.
כאשר הדרך איננה ברורה, הסוגיות לא מבוררות מספיק, חוסר שימת הלב לצמתים הקריטיים, גדלה, ומכאן קצרה הדרך לנפילות שונות, שמעצימות את הקונפליקט: "אז למה בעצם אני שונה מכולם?!"
ולאט לאט מנמיכים את ההבדלים שמפריעים להיות כמו כולם, ו'להתחבר לכלל' ואז פשוט עוזבים…
אז למה בעצם הדרך שלנו לא ברורה לנו?
1. תנועה עממית – הציונות הדתית, הינה תנועה עממית, היא לא התחילה מרב או אדמו"ר אחד, אלא נוצרה מאוסף לבבות שחשו את הרצון להיות שותפים בתהליך הגאולה, אך בלי ליטוש את האמונה, כפי שעשו רבים. שכן למה לעזוב את שתי קצוות החוט, אם שניהם נובעים ממקור ערכי אחד, מעיין האמונה והתורה?
אמנם, אוסף לבבות זה, היו פשוטי עם, וחלקם היו רבנים ותלמידי חכמים גדולים שתמכו בדרך זאת, הובילו את דרכה האידאולוגית, ואף הקימו כתנועה פוליטית את תנועת 'המזרחי', אך הדגש בתנועה ובציבור זה, הוא העממיות שבו.
וכתנועה שכזאת, הכוללת בתוכה גוונים שונים, קשה לייצר קו אחד אידאולוגי שיכלול את כל הזרמים והדעות השונות שבתוכה.
2. אין רב אחד לציונות הדתית – רבים חושבים כי הרב של הציונות הדתית, הינו הראי"ה קוק זצ"ל, אך בפועל הנחת יסוד זאת איננה נכונה.
דרכו של הרב קוק זצ"ל, היתה דרך שנראית דומה לתנועת 'המזרחי', אך בפועל שונה. לדוגמא, הוא הקים בפועל תנועה פוליטית ואידאולוגית 'דגל ירושלים', שניסתה ליצור אלטרנטיבה לתנועת הציונות החילונית, שלא כמו ה'מזרחי', ששימש אחד הגופים שקיבלו את הובלתה של תנועת ההסתדרות הציונות החילונית.
כך או כך, הרב קוק זצ"ל בתורתו, השפיע ומשפיע רבות על הציונות הדתית, שחלקה הגדול התעצב וינק רוחנית מתלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהקימו עולה של תורה בכל רחבי הארץ.
אמנם היו גם רבנים שונים, שהשפיעו ובנו את הציונות הדתית בתורתם ובדרכם, והם אינם מתלמידיו או מההולכים בדרכיו האידאולוגיות, לדוגמא, הרב סולוביצ'יק זצ"ל ותלמידיו.
כל זה מוביל אותנו להבנה, שבניגוד לדרך ברורה, למשל כמו חסידות חב"ד, שהתחילה מהאדמו"ר הזקן, והמשיכה על ידי ממשיכיו, אדמו"רי חב"ד השונים, שאחריהם הלכו כלל החסידים עד ימינו אנו, הציונות הדתית, הינה תנועה עממית, ובגלל זה נוצר הקושי לדייק את הדרך, שבאמת כוללת זרמים ובתי מדרש שונים.
3. ציונים דתיים לא בגלל הרב – יחד עם זה יש לזכור שהואיל ורבים מהדת"ל, בחרו בדרך זאת, לא בגלל שרב זה או אחר, אמר להם שזאת הדרך האמיתית עבורם, אלא בחרו בה על פי צו ליבם. האידאולוגיה שלהם לא צמחה בבית המדרש, והם לא היו בהכרח אנשי תורה, אבל זה לא מנע מהם ללכת לפי צו ליבם. זהו גם החינוך שהקנו לילדיהם, חינוך שאיננו חינוך אידאולוגי ברור, אלא חינוך לאידאל של שילוב ערכים בקווים כללים, שלא כל כך מבורר מבחינה תורנית ואידאולוגית.
ממילא דור ההמשך גם הוא, חלקו איננו מבורר מבחינה אידאולוגית.
מי כבר עושה את הבירור האידאולוגי בציונות הדתית?
ראוי להזכיר מספר מסגרות בחינוך הציוני דתי, שבהם נערך הבירור האידאולוגי:
- בני עקיבא – לא רק בחודשי ארגון, תנועת בני עקיבא מייצרת שיח ערכי שמברר את הנחות היסוד האידאולוגיות הייחודיות של הציונות הדתית. אמנם, בפועל מי שעוסק בשיח הזה, הינו גרעין קטן בתוך כלל התנועה (רק החניכים הערכיים, שאמנם יש להם הרבה מאוד השפעה בתנועה).
- ישיבות ומכינות קדם צבאיות – בודאי עוסקים בבירורים אלו מתוך תורה.
- חמ"ד – במועצת החמ"ד הבינו את הצורך הזה כבר ממזמן, וכבר בתקופתו של ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש החמ"ד שפרש לאחרונה, העצימו את התהליך של 'טיפוח זהות ציונית דתית'. בכל שנה הטמיעו בנושא השנתי, עיסוק ב'דמות החמ"ד' – דמות רבנית משמעותית מהציונות הדתית, שבה יעסקו כל המוסדות, כדי לחבר את התלמידים לשידרה רוחנית-רבנית, שמצד אחת ראשה בעימקי תורתה ומצד שני, פעולתה ברגבי אדמתה. כמו"כ עסקו ב'תורת החמ"ד', בנו עקרונות יסוד בדרכו החינוכית של החמ"ד, וניסו להתחבר אליה בשבוע החמ"ד.
אז למרות שהבירור כבר נעשה בצורה זאת או אחרת, להבנתי הדלה, הוא לא מספיק, כפי שהממצאים ומציאות מוכיחה.
אז מה אתה מציע בתכל'ס?
יש להוציא לפועל מהלך, המצריך מספר מאמצים רוחביים:
1. בניית גוף תלמידי חכמים גדולים עם אוריינטציה חינוכית, שיהווה כמו מועצת חכמים עליונה לחמ"ד, ויכלול בתוכו דמויות ממגוון זרמים בציונות הדתית. (אמנם קיימת כבר 'מועצת חמ"ד' שבנויה מאנשי ונשות חינוך חשובים ואף תלמידי חכמים, אך למועצה הרוחנית, יכונסו תלמידי חכמים גדולים, שעיקר מטרתם יהיה עיסוק בדיוק והגדרת הדרך האידאולוגית).
תפקיד המועצה הרוחנית, לבנות קווי מיתאר רוחניים-תורניים, לאידאולוגיה הציונית דתית.
על גבי זה, למפות מספר סוגיות רוחניות מרכזיות שעל ידם ניתן להגדיר את דרך הציונות דתית, ובהן ניתן לראות את ההבדל מדרכים אחרות.
את המיפוי, יש לגבות במקורות תורניים, מהמקרא, מספרות חז"ל, מהראשונים ומהאחרונים עד גדולי דורנו, שמהווים את התשתית התורנית לדרך זאת – תורת הציונות הדתית.
הציונות הדתית, מצד אחד היא תנועה שנולדה מתוך תמורות היסטוריות, אך מצד שני, היא תנועה שמנסה להגשים את תורת משה שמציבה לנו חזון להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". היא מנסה להגשים את שלמות הופעת האומה בארצה על פי כל הערכים התורניים, ולא לוותר על חלק אחד באמת הגדולה הזאת. ולכן תורת הציונות הדתית, היא תורה שורשית ומקורית, שבמוקדם או במאוחר, יכירו באמתיותה כל ישראל.
לכן החשיבות של דיוק המסרים ובנייתם על בסיס מקורות הקודש היא קריטית, והיא תבנה את הקומה האידאולוגית הברורה של הציונות הדתית.
כל עוד מהלך זה לא נעשה, על ידי תלמידי חכמים גדולים, ונשאר להיעשות בידי אנשי חינוך (עם כל חביבותם וחשיבותם), עלולים הערכים, להיות מועברים בצורה חלקית ולא מבוררת מספיק, ולא מגובה בתשתית תורנית.
קחו לדוגמא את פרוייקט 'דמות החמ"ד', כל עוד לא בוררת המועצה הרוחנית מתוך דמותו וכתביו, את תמצית תורתו וציוני דרך שניתן ללמוד מהם תורה והדרכה, במה עלולים לעסוק חלק מורים שמקבלים מטלה ללמד על אותה דמות, בלי הכנה והדרכה מספקת?
לערוך חידון על פרטיו הביוגרפיים…
האם זאת 'כוונת המשורר'?!
2. על המועצה הרוחנית לדייק גם את ההבדלים בין התפיסות השונות בציונות הדתית, בהבנת המקורות התורניים. כך שלגוונים השורשיים בציונות הדתית, תיהיה תורה ברורה.
3. תחת המועצה הרוחנית, יעמוד צוות אנשי חינוך, מומחים בכתיבת תוכן חינוכי רלוונטי, שיקחו את הסוגיות והמקורות התורניים, ויבנו תוכנית לימודית ספיראלית החל מהגן וכלה בתיכון, בה יעסקו ויבררו את האידאולוגיה הציונית דתית.
הייחודיות של התוכנית הלימודית תיהיה, שהיא מעבירה ומטמיעה בעיקר את מקורות תורניים שבונים את התשתית האידאולוגית, ולא מוסכמות תרבותיות, משאלות לב, אינטואיציות אידאולוגיות, וערכים הומניים. שכן מקור מחצבנו הינו התורה הקדושה, רק משם נוכל להשקות את העדרים, לנצח נצחים, ורק על ידה נוכל להציב דרך ברורה, שתתן לנו את העוצמה לעמוד מול הדרכים האחרות בלי פקפוק על אמתיותה.
כותבי התוכן, יכתבו את המערכים, בכמה מסלולים, על פי הבירור המקדים של התלמידי חכמים, וכל מוסד יבחר איזה מסלול מתאים לסוג האוכלוסיה שלו:
- לגישת 'האחדות הכוללת' של הרב קוק זצ"ל
- לגישת 'המזרחי'
- לגישה נוספת?
4. גיוס מדריכים פדגוגיים-רוחניים שילוו ויעזרו להטמעה של המערכים במוסדות השונים
5. הקמת השתלמויות והכשרת עובדי הוראה שישלטו בסוגיות ובחומרים
6. הקצאת שעות לימוד לטובת הטמעת המערכים, כך שכל ילד/ה ונער/ה דת"ל, ידעו לשלוט ביסודות האידאולוגיה.
(רגע, נראה לכם מוגזם שכל ילד וילדה ישלטו ביסודות האידאולוגיים?
הביטו על חסידות חב"ד, שם הדרך מוטמעת בצורה רדיקלית, עד שכמעט כל ילד ונער חב"דניק שולט בניואנסים האידאולוגיים, ואם אכן נלמד מהם, יתקיים בנו "איזהו חכם – הלומד מכל אדם").
7. הוצאה של ספרות בתחום זה לבני נוער ומבוגרים
8. חיבור של קהילות ורבני קהילות למהלך
9. פעילויות עם הורים במוסדות החינוך
כאשר נשקיע בבניית דור ההמשך, דור שיודע את דרכו, ממקורה התורני – אמוני ועד לעולם המעשה, נוכל לבטוח בתלמידנו ובנינו, שיצעדו בדרכי התורה והיראה, כי דרכם נכונה וברורה להם.
ואז ידעו כולם כי הם הינם בני יצחק אבינו, שידע את אביו והמשיך את דרכו הקדושה!
כמובן שזה לא כל 'טיפול השורש' המבוקש, לכן נמשיך לעסוק בו במאמר הבא, בהתבוננות בדמותו של יעקב אבינו ע"ה, הספון לו באהלי שם ועבר שנים רבות.
רוצים לקבל מאמרים נוספים למייל?
מלאו בבקשה את הטופס, ותקבלו ישר אליכם, את המאמרים שלנו!
