האמת היא שזאת שאלה קשה, כי מי יכול לומר מה אלוקים רוצה?
מצד שני, לא צריך להמציא את הגלגל, שכן תמצית רצון ד', כבר כתובה לנו בתורה.
בתקופה זאת אנו קוראים בבתי כנסיות את ספר דברים, ספר בו מדריך אותנו משה רבנו, המקבל את התורה מסיני, מה ריבונו של עולם רוצה מאיתנו.
"מאיתנו" הכוונה לעם ישראל שחי בארצו. ספר דברים הינו חזרה על כל התורה, חזרה שאינה "העתק-הדבק" בלבד, אלא חזרה המלמדת אותנו כיצד התורה מתקיימת בארץ ובמדינה לאומית. שכן לא דומה תורה המתיישמת במציאות של ניסי המדבר הרוחניים, לתורה המתיישמת במציאות של עמל עבודת כפיים של הארץ הגשמית, כל שכן שתכלית נתינת התורה היא בקיומה בארץ ישראל (עיינו שיחות הרצי"ה קוק זצ"ל, פרשת דברים).
ועכשיו לתגלית המרעישה: חיפשתי בכל ספר דברים, ולא מצאתי פעם אחת שמשה רבנו מלמד שד' רוצה מאיתנו שניהיה דתיים!
מה?! אם לא דתיים אז מה כן?
בואו ונעקוב אחרי מסריו של משה רבנו, ונבין מה כן רוצה מאיתנו ד'.
אנסה לתמצת את המסרים שעולים מדבריו של משה (המקורות מובאים לפניכם לצורך בדיקה עצמאית).
משה רבנו מדבר על כמה רצונות של ד' (שכולם מובילים למקום אחד):
- ירושת הארץ וקיום שלטון עברי בה, בלי פשרות טריטוריאליות, יחד עם השמדה כליל של עבודת האלילים (פסוקים רבים)
- שמירת המצוות, החוקים, העדות והמשפטים בשלמות (פסוקים רבים)
- לימוד תורה (פרק ד', ו'. פרק ו',ז')
- דבקות בד' (פרק ד', ד'. פרק י', כ'. פרק י"א, כ"ב. פרק י"ג, ה'. פרק ל', כ')
- עבודת ד' (פרק ו', י"ג. פרק י', י"ב, כ'. פרק י"א, י"ג. פרק י"ג, ה')
- יראת ד' (פרק ה', כ"ו. פרק ו', י"ג, כ"ד. פרק י', י"ב, כ'. פרק י"ג, ה'. פרק ל"א, י"ב-י"ג)
- אהבת ד' (פרק ו', פס ה'. פרק י', י"ב. פרק י"א, א', י"ג, כ"ב. פרק י"ט, ט'. פרק ל', כ')
- עשית הישר והטוב בעיני ד' (פרק ו', פס' י"ח. פרק י"ג, י"ט. פרק כ"א, ט')
- ללכת בדרכיו (פרק י"א, כ"ב. פרק י"ג, ה'. פרק י"ט, ט'. פרק כ"ח, ט'. פרק ל', ט"ז)
- להיות עם סגולה ועם קדוש (פרק ז', ו'. פרק י"ד, ב'. פרק כ"ו, י"ט. פרק כ"ח, ט'. פרק כ"ט, י"ב)
- שלמות הלב – "בכל לבבך ובכל נפשך" (פרק ו', ה'. פרק י', י"ב. פרק כ"ו, ט"ז. פרק ל', ב', י')
אם הרשימה הזאת, תואמת בעיניכם עם המושג "דתי" או "דתיות"– אז תוכלו לסיים את קריאת המאמר כאן.
אבל בעיני הרשימה הזאת, משקפת מהות אחרת בכלל, הרבה יותר רחבה ועמוקה מדתיות (עיינו הקדמת מסילת ישרים, לרמח"ל לוצאטו זצ"ל).
"דת", היא מילה פרסית, שפירושה חוק (עיינו במגילת אסתר). אדם דתי, הוא אדם שמכפיף עצמו ומקיים חוקים אלוקיים. הוא עומד בעיקר מול רשימת מצוות, מול מטלות אלוקיות שעליו לקיים במהלך המצבים והזמנים השונים.
אדם דתי לא בהכרח עומד מול אלוקים, אלא מחוייב בעיקר למטלות וחוקים. שלא תבינו אותי לא נכון, לא אמרתי לרגע, שאין אנשים דתיים שלא עומדים מול אלוקים, חלילה, אמרתי שהמונח "דת" לא מחייב בהכרח עמידה מול האין סוף, אלא עמידה מול ספר חוקים, גיהנום וגן עדן וכדו'.
עדיין לא מבינים על מה אני מדבר?
הביטו על סוגים שונים של אנשים המכנים עצמם "דתיים" ואף "חרדיים", וראו כי המונח רצון ד' לא בהכרח הוא נר לרגלם, אלא דווקא ריצוי של איזה מצפון פנימי, או אפילו קודים חברתיים, הדורשים מהם לעמוד בקריטריונים של קיום מצוות אלו ואחרות. אדם יכול להגדיר עצמו "דתי" ולהיות מרוכז ממש בעצמו. ה"דת" משרתת את רצונותיו, את האינטרסים שלו ואת הצורה בה היה רוצה לחיות.
היהדות התחילה להיות "דת" לקראת היציאה לגלות (עיינו מאמר "למהלך האידאות בישראל" הראי"ה קוק זצ"ל), שכן במצב של ריחוק מנותן התורה, מחי העולמים, נשאר לנו לעסוק במצוות וחוקים שמחברים אותנו אל העבר הזוהר, ואל העתיד המובטח. אמנם, כשמתחילים תהליך של חזרה לארץ ישראל, לחיי אומה, לקשר בלתי אמצעי עם נותן התורה, שהחיה אותנו מאפר הכבשנים, כאן אנו לא יכולים לעמוד מול חוקים בלבד, אלא מול החיים שלנו, מול האוטנטיות של החיים והאמונה, שכן עם ישראל חזר לחיות על במת ההיסטוריה. ובמידה וה"דת" איננה קשורה לאוטנטיות הזאת, היא מאבדת את משמעותה…
אם נתבונן בביטויים המופיעים בספר דברים: דבקות, אהבה, יראה, הליכה בדרכיו, עבודת ד', עשית הישר והטוב – נשים לב שכל אלו מבטאים קשר חי עם ריבונו של עולם, ובסופו של דבר הם השורשים של שמירת המצוות ולימוד התורה – זהו הרף שדורש מאיתנו אלוקים.
הרבה מאיתנו, אנשי החינוך, עוסקים בתופעת ה"חזרה בשאלה" ועזיבת אורח החיים הדתי בדורנו.
להבנתי, נעוץ הדבר בדיוק בסוגיה הזאת.
כאשר ה"דת" מנותקת מהאוטנטיות של החיים, מהספונטניות, מחוויית החיים הפשוטה, אז נוצר מצב שהאדם ה"דתי" חי בפיצול אישיות: חלק אחד שבו שואף להיות "אדם רגיל", צומח, אוטנטי ונוגע בכל רבדי החיים, וחלק אחר, מקיים מטלות רוחניות שתכליתן ריצוי מצפון פנימי, שלא קשורות להויה האוטנטית שלו (כפי שהזכרנו, ישנם הרבה מאוד "דתיים" שהם אמתיים מאוד בעבודתם, אבל זה לא בגלל דתיותם, אלא בגלל בחירתם בדרך של עבודת ד').
הקב"ה לא רוצה שניהיה "דתיים", אלא אנשים אמיתיים, שעומדים מול החיים שלהם, חווים אותם במלוא עוצמתם, ושואלים את עצמם, איפה אלוקים שוכן בהם? (עוד מעבר לחוקים ולמצוות, ברובד הכי בסיסי) האם יש לי יחס של התבטלות לפניו, של אהבה, של יראה? האם אני חש בעצמי צורך לעבוד אותו? האם אני מבין את מהותו ותפקידו של עם ישראל על במת ההיסטוריה ושואף להיות חלק מאותו סיפור אדיר?
משה רבנו מחנך אותנו להיות "עובדי ד'". כאלו ששמים אותו במרכז, שעומדים מול האינסוף האלוקי ומנסים להתעלות אליו, ולחבר את כל המערכות החברתיות ולאומיות אליו.
עובד ד', עוד לפני החוק האלוקי, עומד לפני ד', לפני רצונו. עובד ד', הוא אדם אוטנטי, שמרגיש את עצמו ויחד עם זה יודע כיצד לקחת את כוחותיו ולשעבדם לרצון ד'.
מהנקודה הזאת, אם אנו רוצים לראות אופק חדש לשמירת התורה והמצוות בדורנו, אנו צריכים להבין את מקומינו, להבין שבדור גאולה, שחוזר לחיות חיים גשמיים בארץ חמדת אבות, המודל הגלותי של התורה לא עובד, אלא רק זה החי והאוטנטי הארץ ישראלי. במקום לחנך את עצמנו וילדינו להיות "דתיים" / "חרדיים" או שלל ווריאציות ומונחים סקטוריאליים, נחזור להתחבר לתורת משה הקוראת לנו להיות עבדי ד', "אוהבי ד', יראי אלוקים, זרע אמת בד' דבקים!"
מדרשת חיות דקדושא, שואפת להנחיל רעיון זה דרך הפעילויות שלה, בהן נוצר חיבור בין האוטנטי, החוויה המוחשית, החיבור של החיים הפיזיים עם רצון אלוקים לבין המהות והערכים האלוקיים שטמונים בכל מצווה ומרוממים אותנו, לחיים של קדושה.
יהי רצון שנזכה לברכת: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד', ד')
מאת: מאיר יהודה ברגר
