גלות, צרות, גזירות וכדומה, לא נשמעים לנו כמו חוויות שהיינו רוצים לשחזר אותם…

לא ניתן לספור כמה גזירות, סבל, צרות ואיומים, עמד עם ישראל בכל שנות הגלות, שניסו לגרום לו להפסיק את לשיר את שיר האמונה, התורה וקיום המצוות.

אבל תמיד צריך לזכור, שבעולמו של הקב"ה, בכל בדיעבד ניתן למצוא גם לכתחילה.

לכן אם נתבונן בדרך הפילאית בה המשיך עם ישראל למרות הכל, נוכל למצוא כר פורה של אהבה נסתרת, לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו, שהלכה והתפתחה בעם ישראל ככל שהצרות התגברו והכו בו.

אהבה שמגלה, שמאחורי כל מסירות נפש, למען קיום המצוות, עומדת הנחת יסוד, שדבקות ברבש"ע היא ערך שכדאי לסכן ואף לאבד עבורו, את חיי הגוף.

כאשר קוראים ומספרים סיפורים על יהודים שמסרו נפשם על קיום מצוות, הקשר שלנו למצוות מקבל עומק אחר.

שכן, ראשית, קיום המצוות שלנו  הופך להיות סיפור אחד ארוך, כבר לא מדובר רק בראובן שעושה מצווה, אלא בראובן בן שמעון, שגם עשה את המצווה – בן יעקב אבינו, שהקים עם שעושה מצוות – בן אברהם אבינו שעקד את בנו היקר לו מכל, בשביל לקיים את מצוות השם.

שנית, האדם מתעורר לשאת קל וחומר בעצמו: אם אבותי שחיו בתת תנאים, עשו הכל לשמור את המצוות במסירות נפש, אני, שהמכשול היחיד שעומד מולי הוא פיתויי יצר הרע השונים, אינני יכול לעשות זאת?

שלישית, המחוייבות שלנו למצווה מתעצמת, עד כדי ששום מכשול לא יעצור אותנו מלקיימה. שכן היסורים שאנו חווים ביחס לתחום מסויים, המצריך מאיתנו התגייסות של בחירה ורצון, בונים בתוכינו כוחות רצון, שלא היו קיימות בלי היסורים.

כדוגמא, ניתן להביא את המסירות שיש לאמא כלפי הילדים שלה. אין ספק, שהכוח לסבול את עול בילדים, טבוע עמוק יותר באשה, הואיל והיא חווה את קשיי ההריון והלידה.

כך גם, מציאות של גזירות על שמירת התורה, העמיקו את הקשר בינינו לבין התורה ונותנה, שניהיה מוכנים לסבול את עול קיום המצוות, גם מול הקשיים הכי גדולים (עין אי”ה שבת א, פרק א, סעיף ס”ב).
ממילא, כאשר מתחברים לסיפורים כאלו, בונים אנו בתוכינו, יחס עמוק ומחייב יותר, לקיום ולשמירת המצוות, בכל הדקדוק הראוי לעם שאוהב את אלוקיו, אהבת עולמים.

בואו ונצפה בסרטון הבא, וננסה לחשוב:
מה בונה בנו סיפור זה?
האם הקשר שלנו למצוות נר חנוכה, מקבל עומק אחר?

 

המאמר מאת: מאיר יהודה ברגר