לעיתים אני שומע מרכזי חינוך חברתי, או ראשי מוסדות שאיתם אני משוחח:
"בנושאים תורניים, אנחנו מעדיפים לעשות את זה לבד. בתחומים אחרים, אנחנו מעדיפים להזמין פעילויות חיצוניות"
אכן, התקציב מוגבל וחייבים לעשות סדרי עדיפויות.
אכן, עדיף שבית הספר, יוציא את האיכויות הגלומות בצוות שלו.
אמנם אנחנו יודעים, שהיכולת של הצוות החינוכי להירתם ולהרים אירוע חוויתי מושקע, היא מוגבלת, בגלל העול הלימודי והמשמעתי הרובץ על כתפיו, וממילא חוסר הפניות שלו למשימות שהן מעבר לכך.
מאידך, כאשר מביאים גורם חיצוני, בדרך כלל, הוא השקיע רבות בפעילות שלו ומתוך כך הצליח להגיע לרמה גבוהה שגורמת לתלמידים להגיב בהתאם.
אך מילא אם את כל "הריגושים" היו מוסרים בידי הצוות החינוכי,
אבל ברגע שלכל מה שקשור לתחום התורני, לא מביאים כמעט פעילויות שיא חיצוניות, נוצר שדר לא מודע, שכיף וחוויה לא נמצאים בחתום התורני, שכן התחום הזה שייך רק ללימוד ולעשיה יומיומית.
יותר מזה, יש לזכור שכל הזמנת פעילות, היא סוג של אמירה חינוכית, שבהזמנתה אנו בעצם מכריזים, שהערך הזה מספיק חשוב לנו, שבעבורו עצרנו לימודים והשקענו משאבים..
ברגע שמזמינים פעילות בנושאים התורניים הכי טריוויאליים, אומרים אמירה חשובה כלפי התלמידים, ולא פחות גם כלפי עצמנו:
זהו הסדר החינוכי שלנו! אז בואו ונעצור שניה ונחשוב, האם לא ראוי להזמין פעילות בנושאים כל כך יקרים וחשובים לנו?
מי שעדיין מסתפק, יכול לשאול את המוסדות שהזמינו אותנו כבר, שיעידו מה הפעילות עשתה לתלמידים שלהם, ואיך הם יצאו מהפעילות.
משאלונים שערכנו בהרצאות ובפעילויות שונות (אפילו באלו שהתלמידים לא היו בהם הכי שקטים), עולה תמונה ברורה:
התלמידים מעידים כי הפעילות העלתה להם את רמת המוטיבציה לקיים את אותה מצווה. זהו נתון מפתיע ומעורר למחשבה.
לסיכום, כמו שבחיים הפרטיים שלנו, הרבה פעמים, אנו מתלבטים אם להזמין בעל מקצוע לתקן לנו דבר מסויים או שנעשה את זה בעצמנו, כך גם בתחום של פעילויות חווייתיות, הצוות החינוכי יכול לעשות כמעט הכל, אך השאלה היא:
ראשית, האם בפועל יגיע לזה?
ושנית, האם התוצר יהיה ברמה דומה למי שזהו התחום עליו הוא אמון?
