גסיסתה של התפיסה הדתית

ב"ה

מאת: מאיר יהודה ברגר

מגמות הפוכות:

כשמסתכלים על מצב ה"דתיות" בארץ, נכון להיום, מה רואים?

מצד אחד עליה משמעותית ברמת ההתעניינות, ההקפדה, המודעות, הצימאון, כמות שיעורי התורה, חזרה בתשובה ועוד עוד, הנורמות והמודעות עולות ממה שהיה מקובל פעם.

ומצד שני, אנו רואים תופעות של חוסר מחוייבות להלכה ולשמירת מצוות, נהנתנות עמוקה שכרוכה בשבירת נורמות החברה הדתית והחרדית כאחד, זהויות כפולות, עזיבת הדת ועוד ועוד, הנורמות יורדות ובהרבה ממה שהיה מקובל פעם.

חלק מהדתיים כבר לא כל כך דתיים, חלק מהחרדים לא כל כך חרדים, חלק מהחילונים לא כל כך חילוניים וחלק מהיהודים כבר לא כל כך יהודים…

אז להיכן אנחנו הולכים? המציאות המבלבלת…

 

אתה מהעולם הישן?

אם אתה מחפש את העולם הישן, תתקשה לחיות עם המציאות ההווית.

אם אתה מחפש שהמצב ב"בני עקיבא" או במסגרות דומות יהיה כמו בתקופה שהיית ילד, שהממ"ד יהיה אותו דבר, שה"דתי" יהיה "דתי", לא "דתילוני" ולא "חרדתי" – אז אתה שייך לעולם הישן.

העולם משתנה, הגאולה מתקדמת ואיתה נגאלים גם המושגים הישנים, או יותר נכון, מתמוטטים.

"דתיי רצף", "דתיי לייט", דתילונים ודתל"פים, יותר ויותר "חילוניים" נעלבים שקוראים להם כך, כי הם מחוברים בדרכם שלהם. הגדרות וחילוקים שונים, נהפכים ללא רלוונטיים, הגוונים מתרבים ואיתם תתי ההגדרות, ומרוב הגדרות כבר לא רואים את בני האדם…

 

הרשת תופסת את כולם

בעידן של אינטרנט, אי אפשר להישאר לטווח ארוך בבועה חברתית ואידיאולוגית, שכן הכל גלוי ומחובר. וגם אם אי אלו פרטים יבחרו להתנתק, בחברה זה לא יצליח.

כשעולם תרבותי שלם, שוטף את כולם, ותופס "בבטן הרכה", אז אותן חולשות אנושיות צצות בכל חברה ובכל מגזר. אז בעיות אנושיות של סמים, חוסר משמעות, דיכאון, התמכרות, אלימות, יצריות, נהנתנות, חיצוניות ועוד שאר מרעין בישין צצים ועולים בכל חברה, לא משנה כמה כיסויים תתכסה ובאילו כינויים תכנה עצמה.

החינוך הדתי והחרדי עומד נבוך מול תופעות שהוא לא הכיר מעולם, הוא מנסה לבנות זהות דתית ברורה, אך מגלה שתלמידיו מכניסים לתוך הזהות הדתית הידועה עוד זהויות בלי שום בושה.

מאידך, גם יכולת ההיחשפות לתכנים עם עומק, מעולמות מושגים אחרים ועם מרחבים תרבותיים חדשים עולה, כך שכולם מקבלים מכולם (אם רק פותחים את עצמם ומחפשים)

במאמר זה, נתייחס לקורה בעולם ה"דתי לאומי" או ה"ציוני דתי". אמנם תהליכים דומים קורים גם בציבור החרדי, אך בפרופורציות ובדגשים שונים וממילא גם הניתוח שונה.

עוד אוסיף, כי אין בדברים הללו שום האשמה לאף אדם או קבוצה, אלא ניסיון לנתח את התהליכים שעוברים עלינו וניסיון לברר הנחות יסוד.

הדברים נכתבים ממי שגדל בחינוך הדתי ופעיל בו באהבה רבה במגוון תחומים ותפקידים, כבר קרוב ל-20 שנה.

 

כולם רוצים לעמוד בציפיות

דרכו של עולם שכל אדם, שואף בטבעיות לממש את רצון הוריו ומוריו ולעמוד בציפיותיהם החינוכיות, וגם אם בסופו של דבר הוא לא עושה זאת בפועל, השיח הזה עומד מולו תמיד, והוא מתעמת עימו כל חיוו.

החינוך הדתי (הורים, רבנים ומורים) בכללותו, בין שאר השאיפות המרכזיות שיש לו, הציב את השאיפה שבוגריו יהיו "דתיים" ומשקיע עבור זה הרבה מאוד מאמצים ומשאבים. מה משמעות ההגדרה הזאת?

בצורה פשוטה, השאיפה היא שהבוגרים יהיו אנשים מאמינים, שומרי מצוות ולומדי תורה. לא מעט בוגרים אכן בוחרים ליישם את השאיפה הזאת, אך הבעיה שהשאיפה הזאת, והחזון הזה, לא יכול לטווח ארוך, לעמוד מול שטף התרבות המערבית, שהחינוך הדתי עצמו בצורה זאת או אחרת, מחנך את תלמידיו גם לאורה.

המוקד של התרבות הפוסט מודרנית, היא ה"אגו", ה"אני" שעומד במרכז. תפיסתה היא שהגורם היחיד שיכול לעצב ולקבוע מה שנכון וטוב לפרט, הוא אך ורק האדם בעצמו לעצמו. הכל סובייקטיבי ויחסי, וממילא אין שום סמכות מוסרית עליונה שתכתיב לפרט את חיוו, ואיש הישר בעיניו יעשה, רק בתנאי שלא יפגע בחייו ובחיי זולתו.

הזרם האדיר הזה, נכנס לתוך הציבור הדתי,  והנה אנו רואים תופעות שמצד אחד לא עולות בקנה אחד עם "אורח חיים דתי", בכל התחומים: שבת, חיי משפחה, יחסים בינו לבינה, שמירת הלכה, אמונה, לשון הרע, ועוד ועוד. אך מצד שני, לא מונעות מאנשים להגדיר את עצמם "דתיים". הכיצד תופעה מוזרה כזאת קוראת?

המתבגר הדתי ואף המבוגר הדתי, שכמו כל אדם טוב, רוצה לעמוד במצופה ממנו בחינוך שקיבל, שואל את עצמו: האם אני עומד בציפיות של המחנכים וההורים ממני?

המדאיג ביותר הוא שהוא יכול לענות תשובה חיובית, גם אם עולם התורה והמצוות שלו מסתכם בכמה מצוות בודדות אך "מרכזיות" ו"חשובות" לטעמו ועליהן מקפיד, וכל שאר חיוו הינם בעצם אינם שונים במהומה מחיי אדם "חילוני פוסט מודרני".

הסיבה לכך, כי התפיסה הפוסט מודרנית עוסקת בזכויות, ולא בחובות, וברגע שיונקים מתרבות זו, אז מוצאים את עצמנו מושפעים גם משיח הזכויות, וממילא מאמצים אותו גם למושגי הדת והתורה, ויוצרים מתוכם תיאוריות תורניות חדשות, המסבירות כיצד כל התורה והמצוות אמורות לשרת את זכות הפרט, רצונותיו ומימושו העצמי. וממילא במקום בו יש סתירה בין ההלכה לזכות הפרט, ההכרעה ברורה, ולצורך כך מוצאים קולות מפליגות בהלכה.

וכך עיקר כוחה ועוצמתה של ההלכה היהודית מפורקת, יחד עם סמכותם של חכמים, כי זכותו של כל אדם להביע דעתו ולקבוע את הדרך ההלכתית שהוא הכי מזדהה איתה ועוד ועוד. אף אחד לא חסין בפני תפיסה דתית כזאת, ושום ערך לא נשאר מקודש באמת. וכך נוצרות להן הגדרות חדשות של "דתיי רצף", "דתיי לייט" ודתל"פים. "שילוב בין עולמות", "קידוש החומר" ועוד ערכים שלאורם מחנכים בחברה הדתית, בפועל נשארים ריקים מתוכן ושואבים את בוגרי החינוך הדתי אל תוך עולם תרבותי חילוני פוסט מודרני, עם מעט הווי דתי שמלווה את חייהם.

נתונים משני מחקרים שפורסמו השנה (תשע"ח), של ארגון חותם וכן של פורום קהלת למדיניות, מראים כי למרות שבציבור ה"דתי" וב"מסורתי" פריון הילודה גבוה ביחס לאוכלוסיה ה"חילונית", המצב ה"דמוגרפי" שלהם לא עולה בציבור הישראלי, דבר שנובע מ"התחלנות" או מ"התחרדות" (המחקרים מצורפים בתחתית העמוד).

מה שמראה שהחזון של החינוך הדתי, לאורך זמן פושט את הרגל, ומתוך כך נצרך חזון חדש.

אמנם, יש להעיר כי הניתוח שמובא לפניכם, נכון יותר לאוכלוסיה "הדתית-אשכנזית", שאופיה התרבותי מלווה במלחמת אידאולוגיות, אך באוכלוסיה "הדתית-מזרחית" (בעיקר הפריפריאלית), קטבים ומאבקי אידאולוגיות, לא היו מעולם מנת חלקם. היכולת של חיים לא קוהרנטיים מבחינה דתית, לא היוו סתירה מהותית עבור בני התרבות דתית-מזרחית, הואיל ומידת השייכות, הקישור הפנימי והרגש, תופסים בתרבות זאת יותר מקום ומכאן גם טמון סוד הצלחתם של בני תרבות זאת, למלאות בתי כנסת אף גם על ידי כאלו שאינם חובשים כיפה ביום יום. אך מצד שני, יש לזכור כי גם הם מושפעים מהתרבות הפוסט-מודרנית המעצימה את הפער בין הרצוי למצוי, וממילא גם עבורם אנו זקוקים לשאול, מה יביא את כלל הציבור ה"דתי" למקום בו ה"לפיד" יעבור בדרך של מעלין בקודש?

 

דתי שלא עובד את אלוקים

הנביא מלאכי אומר על המציאות שלעתיד לבוא: "וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ " (מלאכי ג', י"ח)

האם יש פה הקבלה סימטרית בין "צדיק" ל"עובד אלוקים" ובין "רשע" למי ש"לא עובד את אלוקים"?

המלבי"ם, בפירושו על הפסוק, מסביר על פי דברי חז"ל (בחגיגה ט') שיש פה ארבע מדרגות:

  1. צדיק
  2. רשע
  3. צדיק עובד אלוקים
  4. צדיק שלא עובד את האלוקים

רשע שלא עובד את אלוקים, ניתן להבין, אך כיצד יכול להיות צדיק שאיננו עובד אלוקים? מסביר המלבי"ם:

"ושבתםאז תשובו אל העולם הזה על ידי שתקומו בתחיית המתים, וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, רצה לומר, בין מי שעבד מאהבה, שתכלית עבודתו היה לעבוד את האלהים, ובין העובד מתקוות גמול ויראת עונש, שלא עבד כדרך העובד האמתי, שצריך לעבוד מבלי השקף על קיבול פרס, שזה ענין השכיר לא העבד, ובעבודה על מנת לקבל פרס, עיקר העבודה הוא בשביל עצמו לא בשביל לעבוד את אלהים"

כלומר, גם אנשים "דתיים" ו"חרדיים", שמבחינת ההגדרה המודעת שלהם הם מקיימים מצוות ושומרים על התורה, אומר הנביא, כי לא בהכרח שהם יהיו עובדי אלוקים אלא יתכן שיהיו עובדי עצמם!

מה נקודת ההבדלה בין דתי שיקרא עובד אלוקים לאחד שאיננו כזה?

אומר המלבי"ם: עבודה מאהבה. מי שעובד מיראה (-יראת העונש), הוא בעצם עובד את עצמו, כי הוא מקיים מצוות ונמנע מעבירות, הואיל ואיננו רוצה להיענש, כלומר המוקד של הרצון שלו נוגע בטובת עצמו. לעומת עובד האהבה, שכל עניינו הוא לממש את האמת בחייו, ולעשות נחת רוח לבורא, וממילא מוקד הרצון שלו לא עסוק בעצמו, אלא רצון אלוקיו. כהערה נזכיר, כי אין הכוונה שעובד ד' עובד רק מאהבה, בלי יראה, אלא כמובן שיש צורך גם ביראה, אמנם סוג נעלה יותר של יראה, שהיא יראת הרוממות, כמו שמסביר הרמח"ל בספרו, מסילת ישרים (פרק כ"ד)

כך או כך, ההגדרה של מי עובד אלוקים ומי איננו עובד אלוקים, אמנם הינה נקודה פנימית ותובענית מאוד, אך מצד שני אמיתית, ונוגעת ללב ההתמודדות שלנו עם תרבות המערב.

כי מי שעובד אלוקים, איננו יכול להכניס בתוך הגדרת זהות זאת, שיח זכויות, אלא בעיקר שיח חובות (שהן זכות גדולה עבורנו), הוא איננו יכול למצוא את עצמו מרוכז בעצמו ומגייס את האמונה, התורה והמצוות לטובתו. הוא חייב להתייצב מול האמת האלוקית, הקוראת לו לרומם את חייו, ליישר אותם על פי התורה והמצווה ולרומם יחד איתו את כל העולם.

 

עובד אלוקים זה לא שחור לבן

אמנם לדברי הנביא, נשמע שהעולם מחולק לארבעה סוגי אנשים וזהו.

להבנתי, אין הכוונה שנחיה חיים של דיכוטומיה, של שחור לבן – או שאתה עובד אלוקים או שלא. איננו רוצים להפריד את עם ישראל.

מספיקות לנו החלוקות שנוצרו מתוך ההגדרות של דתי חילוני וכדו'. אם נראה או לא, החלוקות הללו מפלגות את עם ישראל, ותוקעות את ההתקדמות המיוחלת בגאולת ישראל (כפי שמבאר מרן הרב קוק זצ"ל במאמרי ראי"ה "מסע המחנות" עמ' 76), לכן את ההבחנה מי מכונה צדיק / רשע / עובד אלוקים / עובד עצמו – נשאיר כדברי הנביא לתחיית המתים…

כמובן שגם בעובדי ד' יש מדרגות, לא כולם 100% עובדי ד'.

כמה אנשים בתנ"ך כונו על ידי הקב"ה: "עבד ד'"? בודדים! וזה לא סותר את העובדה שהיו הרבה נביאים, וחסידים צדיקים עובדי ד', שלא כונו כך, ומכאן ההבנה כי עבודת אלוקים היא דרך של חיים ושאיפה שחובקת את כל ההולכים בה.

נכון לעכשיו, יש לחזור לחנך חינוך של עבודת אלוקים, "לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (דברים י"א,  י"ג). חינוך של עבודת אלוקים, הוא חינוך אל המבוקש שאותו מתווה לנו התורה (עיין במאמר הקודם האם אלוקים רוצה שניהיה דתיים?), מכוון אותנו לנקודה פנימית ועמוקה של המניעים הפנימיים שלנו, של טהרת הכוונה: "וטהר ליבנו לעובדך באמת" (מתוך התפילה). כאשר נחנך לערך הזה, נמצא שפה משותפת עם כל מי שרואה עצמו כך, ומחובר לעבודה, כולל ציבורים "חרדיים" ו"חוזרים בתשובה" שכבר הרבה שנים התרחקנו מהם בעל כורחנו. אמנם כל דרך מוציאה מתוכה את כל מי שלא הולך בה, אך בניגוד להגדרות הרווחות כיום, עבודת אלוקים, היא הגדרה שדווקא יכולה לפתוח אנשים שלא היינו חושבים ומצפים שיראו בדרך הזאת דרכם.

ברגע שנציב את האידיאל הזה מול עצמנו, ילדינו ותלמידינו, ניישר את חיינו לפיו, המסרים שלנו יהיו הרבה יותר ברורים, מדוייקים ונוגעים בשורש מלחמת התרבות, הרבה יותר אמיתיים, וכוללים מרחב גדול יותר של תחומים בהם עבודת אלוקים נוגעת מאשר הצהרת אמונה כללית, קיום אי אלו מצוות ולימוד תורה.

מתוך כך נציב רף גבוה של חינוך לעבודת ד' מאהבה ומיראה,  אז נוכל לראות את ילדינו ותלמידינו לוקחים איתנו אחריות ומקימים דור אמיתי של גאולה שלמה הכוללת גאולת המושגים והכוחות כולם.

כיצד עושים זאת למעשה, זאת שאלה גדולה ורחבה, ננסה לתת כיוון כללי בעזרת ד', במאמר הבא.

כך או כך, מדרשת חיות דקדושא, הוקמה על מנת להניע תהליך פנימי, של חזרה אל עבודת ד' שלמה, שאוחזת ברצון האלוקי, מהאמונה דרך קיום מצוותיו כהלכתן. קיום מצוות הקשור לכל הרבדים, ולא מנותק מהשכל והרגש של האדם, ובעיקר שואב כוחו מהאמונה ובדבקות באלוקים חיים.

"כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה"! (תהילים קי"ט)


נספחים:

דוח חותם: דמוגרפיה של הדתיות

פורום קהלת למדיניות מעבר בין קבוצות הדת


רוצים לקבל מאמרים נוספים למייל?

מלאו בבקשה את הטופס, ותקבלו ישר אליכם, את המאמרים שלנו!