מאת הרב אריאל בראלי

שאלות:

מה הדין במקרה שהמוכר הציג מחיר נמוך לטובת הקונה ולכן רוצה לחזור בו, האם יכול על פי ההלכה?

האם יש הבדל בין חזרה קודם המכירה או אחריה?

רק לשם ידיעה – בית משפט פעמים שמאפשר לבטל עסקה ולפעמים אינו מאפשר.

תשובה:

 

אם מדובר על גילוי הטעות קודם התשלום, הרי המוכר זכאי לדרוש את המחיר האמיתי כי לא התבצע עדיין קניין.[1] במקרה והטעות התגלתה לאחר הקניה, אזי קובעים דיני הונאה העוסקים במחיר יקר או זול מהמקובל.[2] יש לבדוק את המחיר הממוצע לאותו חפץ במקומות אחרים (בהתאמה לנתונים הספציפיים של העסקה, כולל כל המרכיבים– אחריות, משלוח וכו') ועל פי זה לבחון האם הייתה חריגה מהמחיר הממוצע ביותר משישית (לשני הצדדים או יוקר או זול) ובמידה וכן יכול המוכר לדרוש את ביטול העסקה.[3]
על פי חוק הגנת הצרכן, המחיר המפורסם על מוצר מחייב את המוכר אף כאשר הטעות התגלתה בקופה עוד קודם התשלום.[4] חוק זה סותר את דיני הונאה ולכן יש לדון בתוקפו.[5] הרמ"א כתב שדינא דמלכותא דינא נאמר על חוק שיש בו משום תקנת הקהל (אף שהוא סותר דין תורה).[6] חוק זה בא לתת מענה למצב שבו המוכר מטעה את הקונה ובלא ידיעתו הוא מחייב אותו בסכום גבוה מהמוצג על גבי המוצר. אם המחוקק עשה זאת כנראה שאכן יש בכך צורך, והדבר נחשב לתקנת בני המדינה ויש לקבל את החוק. אולם כאשר מדובר על מחיר זול במיוחד ומתברר שהייתה טעות חריגה אז אין זה מידתי לקנוס את המוכר ולאלץ אותו למכור במחיר הנקוב בייחוד שאין בכך חשש רמאות (ולכן גם בית המשפט רואה לעצמו את הזכות להפעיל שקול דעת ולחרוג מהחוק באופנים אלו).[7] נמצא שבמקרה זה  יש להעמיד את ההלכה על תילה ולאפשר למוכר לדרוש מחיר מלא על המוצר, ואף אם המוצר הוזמן ברשת האינטרנט יש לאפשר לו לחזור בהתאם לדיני הונאה.

סיכום:

במידה והמחיר על המוצר לא תואם את המחיר שבקופה, ישנה זכות לקונה לעמוד על שלו ולשלם רק את המחיר הנקוב. אולם אם הפער הוא גדול וברור שהייתה טעות, יש לפסוק על פי דיני הונאה המאפשרים למוכר לחזור בו אם החריגה מהמחיר המקובל היא יותר משישית.

[1] המוכר לא מוכן להקנות במשיכה והגבהה בחנות עד לתשלום.

[2] שו"ע חושן משפט סימן רכז,א

[3] שם סעיף ד, ע"ע מנחת אשר ג,קז דין אונאה בזמן הזה.

[4] תקנות מורחבות להגנת הצרכן 2012

[5] לא ברור שיש לחוק תוקף מדין מנהג, היות והמוכרים מנסים לחזור בהם כנגד החוק ורק כשהקונה מתעקש הם משתפים עמו פעולה בעל כרחם, וכבר כתב הרשב"א בשו"ת, חלק ב סימן רסח: 'מה שמנהג מבטל הלכה הוא משום דהוי כאלו התנו בניהם כך והוי ככל תנאי שבממון שתנאו קיים'. ובהגהות אמרי ברוך חושן משפט סימן רמ"ח,א כתב שרק אם קיבלו את החוק ברצונם מהני.

[6] שו"ע חושן משפט שס"ט,יא. הש"ך בסימן ע"ג,לט הסיג על דברי הרמ"א שאין לקבל חוק הסותר את הדין, אך לא התקבלו דבריו כפי שכתב בספר דובב מישרים (א עו).

[7] גם אין זה מקרה שכיח ולכן אין צורך בתקנה עבורו (חוק), ע"ע בספר משפט הפועלים, פרק ג סעיף כו.

⇓ לפתיחת הקובץ – לחצו כאן ⇓

מחיר לא נכון – האם אפשר לחזור?

---

נספח:

⇓ לפתיחת הקובץ – לחצו כאן ⇓

קביעת מחיר-הרב שמעון מארבורגר בספרו משפטיו לישראל

---

אהבתם את הדברים? שתפו את חבריכם!

רוצים לקבל שאלות ותשובות בסוגיה אחרת?

מלאו פרטיכם בטופס הבא:

בבא בתרא הלכה למעשה

או צרו עימנו קשר myb@livemitzvot.org

מאת הרב אריאל בראלי

שאלה

1. האם יש 'ללמד זכות' על אלו המעלימים מס, לפחות למי שלומד תורה?
2. בדבר דרישת חשבונית מנותן שרות, האם מוטל עלי לדאוג שיוציא עבור הרכישה שלי חשבונית?

תשובה

החובה לשלם מס הינה גם חובה הלכתית ללא שום הקלות מצד 'דינא דמלכותא – דינא' וכפי שכתב בשו"ת 'יחוה דעת'.^[1] ואף לדעת הפוסקים שבארץ ישראל לא אומרים 'דינא דמלכותא דינא',^[2] עם כל זאת הם מודים כי מסים חייבים לשלם. וכך כתב בשו"ת 'תשובות והנהגות' (ח"ד סי' שיט):

והיינו דהיום הממשלה משתמשים בהכסף של המיסים לתועלת ולהנאת התושבים ולא מגיע היום לכיסו הפרטי של המלך, ולכן היום אם נהנה מהשירותים שהממשלה נותנת ולא משלם עבורם הוא גזלן.^[3]

ביחס ללומדי תורה מובא בגמרא (בבא בתרא ח ע"א) שיש לפוטרם מתשלום מס, וכן נפסק ב'שלחן ערוך'.^[4]

אולם פטור זה קיים רק כלפי מסים שהשלטון לוקח לטובתו האישית, חוב הזה צריך להיפרע על ידי הציבור ולפטור את תלמידי חכמים כדי שיוכלו ללמוד ללא טרדות.[5] (יש הפוטרים מסיבות נוספות- ראו בהרחבות). אך אין זה נכון כלפי המיסים הנהוגים במדינת ישראל שהרי הם באים לממן הוצאות לטובת הציבור, כדוגמת סלילת כבישים, תאורה ומימון מוסדות חינוך. דבר זה מפורש בגמרא שם 'הכל לכריא פתיא (רש"י – חפירת בור לשתות מים), אפילו מרבנן'. וכן נפסק בדברי 'שלחן ערוך' (חו"מ סי' קסג סעי' ד) 'לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים'. (יש לתמוה על מה שכתב בשו"ת יחוה דעת, ח"ה סי' סד, לפטור תלמידי חכמים מתשלום מס, ומשמעות דבריו אף למסים הנוהגים כיום במדינת ישראל, אך הדברים צריכים עיון. ואולי כוונתו שכך ראוי לה למדינה לנהוג עם תלמידי חכמים).[6]

ב. בעניין בקשת חשבונית מאיש מקצוע- ישנן דעות שאין חובה על הקונה לדרוש חשבונית, כפי שכתב הרב ליאור באתר ישיבה: 'זה עניינו של נותן השירות מול המדינה, וכמובן עליו להיות אדם ישר ולשלם. אמנם, אם ידרוש מקבל השירות קבלה, יש בכך מידת חסידות אבל לא נראה לי שחייב', וכן הייתה דעתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, הוא הוסיף שאין איסור מסייע ידי עוברי עברה כי לא בטוח שהמוכר לא ידווח (חשש לביקורת של רשויות המס  וכדומה).

 

סיכום

היות וכל המסים משמשים לצורכי המדינה ולא לטובת מושל פרטי,^[7] גם לומדי תורה צריכים לשלם מסים. ישנם דעות שאין חובה לבקש חשבונית משום שזו אחריות המוכר.

 

---

הרחבה:

הסוגיה בבבא בתרא ז ע"ב – ח ע"א פוטרת תלמידי חכמים משני סוגים של מיסים: מס למלך ("כרגא") ומס שנגבה לצורך הגנת העיר, משום ש"רבנן לא צריכי נטירותא". לעומת זאת הם חייבים במס ל"כריא פתיא", דהיינו מס לחפירת בורות מים (רש"י) או לתיקון הדרכים (תוספות בשם רבנו חננאל). הסיבה להבדל בין הדברים מוסברת בראשונים: תלמידי חכמים צריכים להשתתף בכל מה שהוא צורך עבורם, ורק מצרכי הבטחון הם פטורים, מפני שהתורה משמרתם ואינם זקוקים לשמירה. לפי זה הפטור מ"כרגא" נובע מכך שמס המלך לא שימש לצרכי העם אלא לקופתו האישית של המלך, ואין לציבור הנאה ישירה מכסף זה, אלא רק רווח והצלה מכעס המלך. כך כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן נב: "ומאי טעמא כרגא פטורים וכריא פתיא חייבים?… דכרגא הוי סילוק היזק, אבל כריא פתיא היינו הבאת תועלת, שנהנים בדבר". ממילא בימינו, שב"ה הכסף אינו הולך לכיסם הפרטי של ראשי השלטון אלא הם אחראים על ניהול הקופה הציבורית, הרי שכלל המס הוא כ"כריא פתיא". וכן הסיק מהר"ם אלשקאר סי' יט " ודבר שאינו צורך לחיי האדם, כגון שאמר להם: או תצאו מהמלכות או תתנו לי כך וכך, ופדו הגזירה בממון – ת"ח פטורים ".  בשו"ע חו"מ סי' קסג ס"ד כתב: "אבל לתיקון הדרכים והרחובות – אפילו מן החכמים". ובטור: הרחיב: "ובשאר צרכי העיר כגון חפירת בורות ותיקון הדרכים והרחובות גם ת"ח חייבין בהן".

יש שרצו לפטור מהסיבות הבאות:

א. חלק מהמיסים מיועדים לתקציב הבטחון וגם מכך תלמידי חכמים פטורים

על כך כתב חתם סופר (בבא בתרא ח ע"א) "דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל… אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים – גם תלמיד חכם חייב". ועוד  יש מן האחרונים סוברים שהם חייבים להשתתף בהוצאות השמירה, שהרי מודים הם שהם צריכים לשמירה (שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשנב)

ב. שימוש בכספי המיסים לדברי אסור

סברה זו אינה יכולה להוות פטור כי אם כן היה אסור לכל ירא שמים לשלם לגופים רבים הפועלים שלא על פי ההלכה. למשל 'מגן דוד אדום' מחללים שבת עבור נסיעות שאין בהם פקוח נפש, ואף על פי כן לא שמענו שאסור להזמין אמבולנס ביום חול מחשש מסייע.
הסיבה ההלכתית לכך היא שבמצבים אלו אומרים שיש 'ברירה' והכסף שאני משלם עולה לצרכים כשרים. וכן הזכירו סברא זו בשם המהרי"ט חלק א סימן קט"ז בנושא של השקעה בגופים כלכליים שמחללים שבת. להלן ציטוט מתוך שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן יח:
וכעת ראיתי בתשו' מלמד להועיל (סי' ל"ד), מה שהביא מתשו' בנין ציון (סי' ט"ו) בכה"ג, והוא פירש דבריו, דדוקא בכגוונא דאינו ודאי שיעשה העבירה עיין שם, ובנד"ד, דאינו בודאי שיעשה העבירה כנ"ל, אף לפי דבריו, לא הוי מסייע, … דגם זה אין לחוש, דמעות להוצאה ניתנה, ואדרבה בדרבנן יש ברירה, ויכולים לתלות, דבכספם של היראים נעשה העסק בימי החול עיין שם".

 

[1] יחוה דעת, ח"ה סי' סד.

[2] ר"ן, נדרים כח ע"א.

[3] וכן בפתחי חושן, הל' גנבה עמ' יד, נראה שבזמננו, שעיקר המסים מיועדים לטובת התושבים כגון כבישים ותאורה, ביוב וניקיון, אין צריך בזה לדינא דמלכותא.

[4] שו"ע, יו"ד סי' רמג סעי' ב.

[5] פיה"מ לרמב"ם באבות פ"ד מ"ו, בסופו, דימה את פטור הת"ח ממיסים לפטור הכהנים ממחצית השקל.

וזה לשונו (שו"ת יביע אומר חלק ז, חושן משפט סימן י) מסקנא דדינא שכל תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד בכל עת פנאי שלו, אף על פי שעוסק באומנות פטור מכל מיני מסים ע"פ דין תורה, כל שתורתו קבע ומלאכתו עראי, ואסור לכוף עליו לשלם איזה מס שהוא, בין מס הקצוב לכל בני העיר באופן כללי, ובין מס הקצוב על כל איש ואיש שנקרא מס גלגולת, בין מס קבוע, בין מס שאינו קבוע אלא הוטל על בני העיר בשעת חירום וכיו"ב, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילו את המס הקצוב על כל איש ואיש, וכמו שפסק מרן הש"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב).

[7] וכבר העיר על כך בשו"ת תשובות והנהגות (שם) 'אם כי יש לצדד שיש גם דברים שמבזבזים עליהם כסף ואין לו מזה תועלת, שלדבריו אין צורך לכך, זה נהוג בכל חברה ומדינה, וא"כ כשמתחמק מלשלם למרות שנהנה, זהו גזילה שאסור לכו"ע גם מעכו"ם, ובפרט שאחרים וביניהם גם יהודים ישלמו להנאתו'.

 

⇓ להורדת הקובץ ⇓

מס על לומדי תורה וחשבונית בקניה

---

תשובת הרב עובדיה יוסף זצ"ל

שו"ת יביע אומר חלק ז' – חושן משפט סימן י'

נשאלתי בדין גביית מסים מתלמידי חכמים, מה הוא גדר תלמיד חכם לענין זה, ומאיזה מסים הוא פטור?

א) בבבא בתרא (ח א) רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן (הטיל מס על תלמידי חכמים), א"ל רב נחמן בר יצחק, עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי, אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, אפי' בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו יהיו בידיך, והם תוכו לרגליך, אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר ללמוד תורה. ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, אי תנו כולהו (דריש יתנו לשון תניא) עתה אקבצם, ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים. ואדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם, ואמר רב יהודה, מנדה זו מנת המלך, בלו זו כסף גולגלתא, והלך זו ארנונא. ובנדרים (סב ב), אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר, צורבא מרבנן אנא לא יהיבנא כרגא, דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהום. וכתב הר"ן שם (בע"א) שבדברים אלו זיכתה התורה לתלמידי חכמים כשם שזיכתה לכהנים והלוים תרומות ומעשרות. וכתב הרא"ש בתשובה (כלל טו סי' ז), שתלמיד חכם לענין זה, הוא ת"ח שתורתו אומנותו, ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והוגה בתורה תמיד, ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים, אלא רק לחזור אחר פרנסתו, שזו היא חובתו, כי יפה ת"ת עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, ובכל עת וזמן לבו על תלמודו, ומיד עם גמר מלאכתו חוזר לבית מדרשו, והוא נאה דורש ונאה מקיים, ולא סני שומעניה, ת"ח כזה הוא בכלל רבנן שאין להטיל עליהם עול משא מלך ושרים, כדאיתא בב"ב (ח א) וכו'. ע"ש. והרמב"ם בפי' המשנה (אבות פ"ד מ"ה) כתב: הקילה התורה מתלמידי חכמים חקי הארנוניות ואכסניות החיל וחקים המיוחדים על כל איש ואיש, והם הנקראים כסף גלגולת, שהקהל יפרעו בעבורם, וכן בנין החומות, וכיוצא בהם, ואפילו אם היה הת"ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה, וכבר הורה רבינו יוסף הלוי ז"ל לאיש שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב מס בעבורם אלפי זהובים, והורה שהוא פטור מלתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו, מפני שהיה ת"ח, ואף על פי שבמס ההוא היה נותן אפילו עני שבישראל, וזהו דין תורה, כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים. ע"כ. (אבל בחבורו פ"א מהל' שקלים ה"ז פסק כריב"ז שהכהנים חייבים במחצית השקל, וע' בתוס' יום טוב (פ"ק דשקלים סוף מ"ד), ובספר טוב עין (סי' יח אות צט), ובשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א סי' קי). ובספר משא חיים (דמ"ב ע"א). ע"ש. ואכמ"ל). וז"ל הרמב"ם (פ"ו מהל' ת"ת ה"י), אין גובין מס מתלמידי חכמים לבנין החומה ותיקון השערים ושכר שומרי העיר, ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותם ליתן מס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס הקצוב על כל איש ואיש, שנא' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ע"כ. וע"ע בשו"ת הרשב"ש (סי' תיב). ודו"ק.

ב) והנה המאירי בפ"ק דב"ב (ח א) בד"ה מסיק, כתב, וגדולי הפוסקים כתבו, שלא פטרו תלמידי חכמים ממסים וארנוניות אלא דוקא תלמיד חכם שאינו מתעסק בעניני העולם כלל, ותורתו אומנותו לגמרי, אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפים עניני העולם עם לימודם, אינם בכלל זה. והדברים נראים. ע"כ. וכיו"ב כתב בס' חסידים (סי' תתרט), דהא דאמרינן (ב"ב ח א) רבנן לא בעו נטירותא (וא"צ לשלם מס עבור בנין חומת העיר ושמירתה), דוקא אותם ת"ח שלומדים יומם ולילה, ואין להם עסק אחר, אבל אם לומד וגם עוסק בדרך ארץ, הרי הוא כאחרים, ויסייע לכל עול המוטל על הקהל. ע"כ. וזה שלא כמ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל, שאף אם עוסק במלאכה לפרנסתו חשיב תורתו אומנותו. ולכאורה יש סמך לזה מהגמ' סנהדרין (כז ב) בענין רב פפי שלימד זכות על בר חמא ויצא זכאי בדינו, "קם בר חמא נשקיה אכרעיה וקבליה לכרגיה דכולי שניה", ופירש רש"י, שהצילו כל הימים ממנת המלך. ותיפוק ליה דרב פפי פטור ממנת המלך, כיון שהיה תלמיד חכם, אלא ודאי שרב פפי היה נוהג מנהג דרך ארץ לפרנסתו, ולכן היה חייב לשלם כרגא למנת המלך. אמנם בחידושי הרמב"ן והרשב"א (ב"ב ח א) כתבו, שהמס שהמלך מטיל על כל איש ואיש בפני עצמו, גם תלמידי חכמים חייבים לשלמו, וראיה מהגמ' סנהדרין (כז ב) דרב פפא היה משלם מס למלך, ובע"כ דמיירי בכה"ג. וכ"כ הר"ן והנימוקי יוסף שם. (ולפי גירסתם "רב פפא" יש לחזק מש"כ, שרב פפא היה נוהג בהם מנהג דרך ארץ, ומתפרנס מעשיית שכר, וכמו שאמר בפסחים (קיג א) אי לאו דרמאי שיכרא לא איעתרי, וכן בב"מ (סה א) טרשא דידי שרי, מ"ט שכראי לא פסיד וכו', וע"ע בשבת (קמ ב) ובמהרש"א והרש"ש שם. ודו"ק) אולם הרמ"ה בפ"ק דב"ב (סי' פב) כתב, תלמיד חכם פטור מכל מיני מסים, ואף מאותם מסים שקוצב המלך על כל איש ואיש. והסכים עמו הרא"ש בתשובה (כלל טו סי' ח). וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ת"ת ה"י) הנ"ל, שת"ח פטורים גם ממס הקצוב על כל איש ואיש. וכ"כ בפירוש המשנה (אבות פ"ד) הנ"ל. וכן משמע גם מתשובת הרמב"ם, בשו"ת פאר הדור (סי' פח). וכ"כ בשו"ת מהר"ם אל אשקר (סי' יט) מתשובת הרמב"ם הנ"ל ע"ש. וכ"כ הטור חו"מ (סי' קסג), שהרמב"ם והרא"ש והרמ"ה חולקים על הרמב"ן שמחייב ת"ח במס הקצוב על כל איש ואיש. ע"ש. גם מרן הבית יוסף יו"ד (סי' רמג) הביא המחלוקת הנ"ל, וסיים בדברי רבינו ירוחם, (סוף ספר מישרים) שכתב, יש מי שכתב שאין הצבור מחוייבים לפרוע בשביל תלמידי חכמים מס הקצוב על כל אחד ואחד, אבל גדולי האחרונים הסכימו שאפילו מס כזה חייבים הצבור לפרוע בעבורם. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב), שת"ח פטורים מכל מיני מסים, בין מהמסים הקבועים על כל בני העיר, ובין מהמס הקצוב על כל איש ואיש, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם. ע"כ. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה, שאיך רב פפא היה צריך לשלם מס למנת המלך, עד שהוצרך בר חמא לקבלה עליו. אולם ראיתי בתשובת רבינו נחמיה, הביאה רבינו יהודה בן הרא"ש בשו"ת זכרון יהודה (בסוף הספר דנ"ג ע"ב), שכתב, ואפילו אם פירש המלך ואמר שגם התלמידים יפרעו חלקם ממס, על הקהל לפרוע חלקם, וגם כסף גלגולת בכלל הפיטור, כדמוכח בפ"ק דב"ב (ח א), ואם תקשה לדברינו מהגמ' סנהדרין (כז ב) דבר חמא קביל עליה כרגא דכולי שניה דרב פפא, אלמא דצורבא מרבנן נמי יהיב כרגא, תירץ רבינו מאיר דהתם שלא כדין היו מטילים עליו מס, כעובדא דב"ב (ח א) דבעו עמי הארץ למירמא דמי כלילא ארבנן. וה"ט דשקל רב פפא כרגא דבר חמא ולא חש לאיסור שוחד, ומשום שאינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. ע"כ. (וכן הועתקה תשובה זו כולה בשו"ת מהר"ם אל אשקר סי' יט). ומרן הב"י יו"ד (סי' רמג) הביא תשובה זו בקיצור. והוסיף מרן הבית יוסף לדחות ראית הרמב"ן והר"ן מההיא דרב פפא, שי"ל שעד אותו זמן הצבור היו פורעים המס בעבור רב פפא, ובר חמא קיבל עליו תשלום המס של רב פפא, שלא יצטרך רב פפא להחזיק טובה לצבור. ע"כ. והניף שנית ידו בבית יוסף חו"מ (סי' קסג אות יא) לדחות עוד ראית הרמב"ן, דדילמא רב פפא היה נושא ונותן גם להתעשר, ומשום הכי לא חשיב תורתו אומנותו כ"כ לפוטרו ממס, א"נ לפי שהיה עשיר היה פורע המס ממדת חסידות. ע"ש. [וכיו"ב כתב בשו"ת מהרלנ"ח סי' קמ]. וקצת קשה שלא זכר שר מרן הב"י מ"ש הרא"ש בפסקיו (פ"ג דסנהדרין סי' יז), קם בר חמא נשקיה אכרעיה וקיבל לכרגיה דכולהו שניה, לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מן המס, ובלא"ה פטירי רבנן מכרגא, הילכך לא הוי כשוחד מאוחר. עכ"ל. ודבריו קרובים למ"ש רבינו מאיר שהיו מטילים עליו מס שלא כדין. ועכ"פ לפי דבריהם נדחית ראית הרמב"ן והרשב"א וסיעתם מסנהדרין (כז ב), לחייב ת"ח במס שהמלך מטיל על כל איש ואיש. ולפי האמור אין מזה ראיה כלל. וכן יש להעיר על המהריב"ל בתשובה ח"ג (סי' מז), שהביא דברי הרמ"ה והרא"ש שפוטרים ת"ח מכל מיני מסים, וכתב, וקשה טובא, כי מה יענו על ראית הרמב"ן והר"ן מההיא דסנהדרין, דרב פפא הוה יהיב כרגא עד דקביל עליה בר חמא כרגא דכולהו שניה. וצ"ע. ע"כ. ותימה שלא זכר שר דברי הרא"ש בסנהדרין הנ"ל. וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי (חלק חו"מ סי' כד) שכתב לתרץ קושית מהריב"ל ע"פ דברי הבית יוסף, וגם הוא לא זכר מדברי הרא"ש. ושוב אחז"ר ראיתי להגאון רבי יעקב ששון בשו"ת בני יעקב (סי' א דף קעז סע"א) שתמה על מרן הבית יוסף והמהריב"ל שלא הזכירו דברי הרא"ש הנ"ל. ע"ש. ומה גם שתירוצו של מרן הב"י דר"פ היה נושא ונותן להתעשר וכו', נראה שהוא דחוק מאד, וכמו שהעיר לנכון ע"ז הגאון רבי אברהם מדינה בתשובה שהובאה בשו"ת דרכי נועם (חלק חו"מ סי' נו, דרע"ז ע"א). ע"ש. אמנם בשו"ת התשב"ץ ח"א (סי' קמג) כתב, שאם המלך או גזברים שלו תובעים המס מכל אדם ובכללם מן החכמים, אין הצבור חייבים לפרוע בשביל החכמים, ובאופן כזה היה רב פפא משלם את המס המוטל עליו. ע"ש. אבל מדברי הרא"ש ורבינו מאיר ומרן הב"י מוכח שגם באופן כזה חייבים הצבור לפרוע המס עבור החכמים. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"ד) הנ"ל. ושו"ר הלום להכנה"ג (חו"מ סי' קסג הגב"י אות קמ) שהאריך לפקפק על תירוצי מרן הנ"ל, וכתב, והיותר נכון אצלי דהא דקיבל בר חמא כרגא דרב פפא היינו כרגא של חפירת בארות ותיקון הדרכים והרחובות, שגם ת"ח חייבים לשלם מס עבורם, ובר חמא קיבל עליו לשלם אותו המס וכו'. וע"ש. וע' בשו"ת בני יעקב שם, ובספר משא חיים (מסים, דמ"ג ע"ב). ע"ש. וע' ביבמות (יז א) יתיב רב המנונא קמיה דעולא וקא הוי בשמעתא, אמר עולא מה גברא ומה גברא (פרש"י, כמה הוא גדול), אי לאו דהרפניא מאתיה (שאינם מיוחסים), אכסיף, הדר א"ל כסף גולגלתא להיכן יהבת, א"ל לפום נהרא, א"ל א"כ מפום נהרא את. ולכאורה מכאן סיוע להרמב"ן וסיעתו שאף ת"ח צריך לשלם מס גלגולת הקצוב על כל איש ואיש. אלא שיש לדחות לפי התירוצים הנ"ל, או שהיו מטילים עליו מס שלא כדין, א"נ י"ל שגבאי המלך היה גובה המס ממנו ואח"כ היו הצבור פורעים לו המס ששילם. והן עתה ראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד ס"ס לט) שכ' להוכיח מסנהדרין (כז ב) שלא מכל מנת המלך ת"ח פטורים, שא"כ בלא"ה היה רב פפא פטור מן המס, אם לא שנאמר שהכוונה על המס מסחורתו שהיה נושא ונותן בה לפרנסתו וכו'. ע"ש. ואשתמטיתיה דברי הרא"ש ושאר ראשונים הנ"ל, ודברי מרן הב"י והכנה"ג. (ובעיקר מ"ש הרא"ש דבלא"ה רבנן פטירי מכרגא, ומש"ה לא חשש רב פפא משום שוחד, וכ"כ בתשו' רבינו נחמיה הנ"ל, לכאורה מכאן תשובה ע"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן, שהוכיחו מכאן לחייב ת"ח במס גלגולת, ולדבריהם קשה שאיך הסכים רב פפא לדברי בר חמא, והרי יש בזה משום שוחד. והרמ"א בהגה (סי' לד סעיף יח) פסקה להאי מילתא לדינא, שאסור לדיין שכבר דן לקבל מתנה מהבעל דין שזיכהו. ע"ש. ומ"ש הכנה"ג שם דרב פפא לא קיבל מבר חמא, והש"ס קיצר בדבר, אינו מחוור. אלא י"ל דבר פפא לא היה אז הדיין בדינו של בר חמא, אלא רב אבא בר יעקב, כדאיתא התם. ושו"ר למרן החיד"א בברכי יוסף (סי' ט סק"ט) שהאריך בזה, ותירץ כמש"כ, ודחה דברי הכנה"ג בזה. ע"ש. ודו"ק).

ג) ניהדר אנפין לגבי הגדרת תלמיד חכם לענין זה, דלכאורה נראה מדברי המאירי בשם גדולי הפוסקים, שצריך להיות תורתו אומנותו "לגמרי", ואינו עוסק בעניני העולם כלל, אלא כל היום וכל הלילה הוגה בתורה, ברם בקושטא נראה דלאו דוקא הוא, כי זו לשון הרמב"ן בחידושיו לב"ב (ח א), ורבינו הגדול (הרי"ף) פירש, ארנונא תשורה או ארוחה שעושים למלך כשעובר עליהם, והעיד עליו תלמידו רבינו יוסף הלוי, שהיה דן שלא נאמרו דברים אלו אלא בת"ח שתורתו אומנותו, כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי, אבל לא במי שעסקו קבוע ותורתו עראי. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם. וכ"כ הר"ן והנימוקי יוסף שם. ומשמע שאם מלאכתו עראי לצורך פרנסתו, וברוב זמנו עוסק בתורה חשיב שפיר תורתו אומנותו. וידוע שהמאירי כשכותב בשם "גדולי הפוסקים", כוונתו להרי"ף, וא"כ הרי מבואר בדברי הראשונים הנ"ל בשם הרי"ף שאם תורתו קבע ועסקו עראי פטור מן המסים, וכדברי הרא"ש בתשובה (כלל טו סי' ז) הנ"ל, וכ"כ עוד הרא"ש בפסקיו (פ"ק דב"ב ס"ס כו), שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על תלמודו, ולומד תורה, הוא הנקרא תורתו אומנותו. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב). ע"ש. והרמ"ה בתשובה שהובאה בסוף ספר אור צדיקים (סי' רמח) כתב, האי טענה דהני דמערערי על מאן דהוי תורתו אומנותו, דלא בטיל מדברי תורה אלא פורתא בכל יומא לכדי חייו, ובעו לחיוביה במסים וכו', לית בה מששא, דאטו כולהו עובדי דב"ב (ח א) למפטר רבנן מכרגא ומסים, ותשחורת כדמי כלילא, במאן איתמרו, אטו במלך שא"צ כלום, או במחזירים על הפתחים, או במלאכי השרת שאינם אוכלים ושותים, לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא לבני אדם שאוכלים ושותים וצריכים לכל צרכי הגוף, וכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וזו היא מדה טובה שבמדות, ותנן (אבות פ"ב) יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, ותנן אם אין קמח אין תורה, ובברכות (לה ב) אמרינן, ראשונים עשו מלאכתם עראי ותורתם קבע, זה וזה נתקיימו בידם וכו', ומכל הני שמעינן דכי פטרי לרבנן מכרגא, היינו היכא דמקיימי כפי כחם ויכולתם מצות והגית בו יומם ולילה, ולא בטלי מדברי תורה אלא לדבר מצוה, או לפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וכל הני חשיבי בכלל רבנן דפטירי ממסים וכו', אבל ת"ח שאינם עוסקים בתורה תדיר, אלא יגעים להעשיר, ומבטלים תורה כדי לקבץ ממון רב לא פטירי. ע"כ. וכ"כ עוד הרמ"ה בקצרה בפ"ק דב"ב (סי' פב). וכל זה הועתק להלכה בשו"ת הרא"ש (כלל טו סי' ח), והסכים עמו. ע"ש. וכן הוא בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קמ). וכן העלה בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קטז). ע"ש. גם בשו"ת רבי יהודה בן עטר (סי' קמ) העלה כן לדינא, והביא פסק דין שחתומים עליו הגאונים רבי יהודה עוזיאל, ורבי וידאל הצרפתי, ורבי מנחם סירירו, ורבי שמואל אבן דנאן, שכולם הסכימו לזה. ע"ש. וכן הגאון רבי מאיר גאויזון בתשובותיו (סי' יא) דן על חד צורבא מרבנן שהורה שמותר ליטול מס מת"ח שנושא ונותן בפרהסיא לפרנסתו דרך עראי, והגאון הנ"ל חרה אפו עליו, ואשתפוך חמימיה דאשתמטיתיה לההוא צורבא מרבנן תשובת הרא"ש וגדולי האחרונים דאף בכה"ג חשיב תורתו אומנותו ופטור מן המס. ע"ש. ומכאן תשובה למ"ש הרה"ג רבי אברהם סופר בהערה שבספר המאירי (ב"ב ח א), שהרמ"ה ס"ל להחמיר כדברי המאירי, שצריך שיהיה תורתו אומנותו לגמרי, ואינו מתעסק בעניני העולם כלל. (וכ"כ עוד בהערה לחידושי הר"ן ב"ב ח א). וזה אינו, דאדרבה מדברי הרמ"ה הנ"ל מוכח כל בתר איפכא, וכדעת שאר פוסקים הנ"ל. וגם המאירי סובר כן. אלא שמדברי ספר חסידים הנ"ל לא משמע כן, ושוב מצאתי להכנה"ג חו"מ (סי' קסג אות קיא) שהביא דברי הספר חסידים, וכתב, וכי היכי דלא לפלוג אכולהו רבוותא שכתבו שאם תורתו קבע ומלאכתו עראי שפיר מקרי תורתו אומנותו, צ"ל שלא מיעט אלא למי שעושה תורתו עראי וכו', אלא שלא משמע כן מלשונו. וצ"ע. ושם ציין לגדולי האחרונים שהסכימו לדעת הרא"ש וסיעתו. ע"ש. וע"ע להש"ך חו"מ (סי' קסג ס"ק יד), שהביא ג"כ דברי הספר חסידים, והעיר שדעת הפוסקים אינה כן. ע"ש.

ד) ועינא דשפיר חזי לרבינו מהר"ם אל אשקר בתשובה (סי' יט), שהעתיק בקצרה דברי הרמ"ה בתשובה הנ"ל, ושכן כתב הרא"ש, וכתב, ונראה דמה שכתבו "שעוסק להתפרנס כדי חייו", לאו דוקא כדי חייו בצמצום, אלא כל שמתעסק להחיות את נפשו ואת נפשות בני ביתו, וכן מה שיצטרך האדם לפעמים להוצאה מרובה מחולאים וזולתם, ולא להתעשר, תורתו אומנותו מקרי, וכיו"ב כתבו התוס' ב"מ (ע ב) בשם רבינו תם, דמה שנהגו עתה להלוות לנכרים ברבית, משום שיש עלינו משא מלך ושרים והכל נחשב כדי חייו. ומ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת ה"ט), ועושה מלאכה מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, לאו דוקא, שהרי צריך גם בגד ללבוש, ולכל הדברים הצריכים לאדם, מלבד אכילה. ועכ"פ לענין פיטור מן המסים, כל שעושה תורתו קבע, ואינו מתבטל מן התורה כדי להתעשר, תורתו אומנותו מקרי, וכדמוכח מדברי הרמ"ה. עכת"ד. אבל התרומת הדשן (סי' שמב) כתב, ואם לחשך אדם לומר, שיש לפטור מן המס ת"ח שעוסק במלאכה ומרויח, משום שהכל כדי חייו מקרי, וכמו שפי' ר"ת (בתוס' ב"מ ע ב), אמור לו, מטונך, טעמא מאי שרי ר"ת משום שאין קצבה למשא מלך ושרים, וכיון שזה הת"ח רוצה לפטור עצמו מן המסים ותשחורת, אינו צריך להרויח אלא כדי פרנסתו. עכת"ד. אכן נראה שגם המהר"ם אלשקר נקיט הכי לדוגמא בעלמא, ואפשר שגם התה"ד יודה שיהיה לו מלבד בגד ללבוש, הוצאה במקרה של חולי ח"ו, והעיקר שאינו אץ להעשיר. וכמו שסיים הרא"ש בתשובה שם בשם הרמ"ה. וכן פסקו בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קמ), ובשו"ת המבי"ט ח"ב (סי' כה). ובשו"ת מהריט"ץ החדשות כרך ב' (סי' רטו). ע"ש. והמהריב"ל ח"ג (סי' מז) הוסיף, שבכלל פרנסה כל מה שישתדל להרויח כדי להשיא בנותיו כפי כבודו, דהאידנא רבו הנדוניות. והוסיף עוד על זה בשו"ת מהר"ש הלוי (סי' כד דף מו ע"ד), גם מה שמשתדל להרויח לצורך מלבושים ותכשיטים לאשתו ובנותיו, למנוע ריב ומדון מקנאת הנשים מריעותיהן, נשי העשירים וכו', שיש בזה משום שלום הבית, ושיוכל ע"י כך לעסוק בתורה ביישוב הדעת. ע"ש. וכן העלה בשו"ת דרכי נועם (חלק חו"מ סי' נה נו ונז). עש"ב. וע' בשו"ת ירך אברהם ח"ב (חו"מ סי' נ) שהביא מ"ש בשו"ת מעיל שמואל (סי' טו) בתשובת המהר"ם בן חביב, שאע"פ שלדעת רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש נראה שצריך עכ"פ שרוב היום עובר עליו בקדושה בלימוד התורה, מ"מ להרא"ש אפי' רק מיעוט היום בקדושה די, ותורתו אומנותו מקרי, והביא ראיה לדברי הרא"ש בזה. וכן הגהמ"ח מעיל שמואל שם כתב להביא ראיה לדברי הרא"ש, והרב המחבר ירך אברהם כתב לדחות ראיותיהם, וס"ל שצריך שיהיה רוב היום בקדושה. ע"ש. וכן העלה בספר אהל יעקב (מערכת ת אות א). ע"ש. אולם הגר"ח בן עטר בראשון לציון (יו"ד סי' רמג, דק"א ע"ג) כתב לחלק בזה, שאם הוא טורח לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו, להרויח מה שמוכרח ביותר לאדם בינוני, דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש, אפי' אם יוציא את רוב היום לשם כך, שפיר מקרי תורתו אומנותו, כל שקובע שאר עתותיו ללמוד תורה ביום ובלילה, אבל אם יש לאל ידו להתפרנס, כגון שיש לו קרן שעושה פירות, אינו יכול להתבטל מתורתו אלא רק מקצת היום לצורך הרוחה, כפי שכתבו המהריב"ל והמהר"ש הלוי (הנ"ל), וישאר לו רוב היום ללמוד תורה. שמכיון שיש לו כדי פרנסה, אין להתיר לו להתעסק במשא ומתן לצורך תכשיטין ונדוניות גדולות אלא אם כן ישאר לו רוב היום לתורה. ומיהו נראה שאפי' אם יש לו כדי פרנסתו והותר, אין למונעו מלעסוק קצת היום במשא ומתן כדי לחסוך ולהניח לעת זקנה, או חולי, או הפסד ממון וכיו"ב וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חלק חו"מ סי' צו). ע"ש. וכ"כ בשו"ת ר' יהודה בן עטר (סי' קמ) הנ"ל, שכל שאינו מתבטל מלימודו כדי להתעשר אלא לכדי חייו פטור מן המסים, ואפי' אם הוא חוסך כדי להשיא בניו ובנותיו ולספק כל צרכיהן, וגם לפעמים אדם נופל למשכב הוא או בני ביתו הנשים והטף, וצריך הוא להוצאה מרובה וכו', והכל כדי חייו מקרי. ע"ש. וע"ע להגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מסים, דמ"ב ע"ב והלאה), ובספר אות היא לעולם ח"ב (מע' ת אות קנא). ע"ש.

ה) ותבט עיני בשו"ת תרומת הדשן (סי' שמב) שכתב, שבאוסטרייך ואגפיה היה מנהג פשוט לפטור מן המס את ראש הישיבה, ואפילו אם היה לו ממון רב, אבל אצל בני ריינוס כמדומה לי שלא היו נוהגים לפטור תלמידי חכמים מן המסים, אם לא לפעמים לפי רצונם, ואפשר דה"ט משום דס"ל דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנותו, אפילו לפי מ"ש הרא"ש (הנ"ל), משום שצריך דקדוק יפה שת"ח זה חוזר תמיד לתלמודו כשנפנה מעסקיו, והאידנא אין נזהרים יפה בזה. וגם באוסטרייך רוצים המון העם לומר שאין לפטור אלא רק את היושב בראש הישיבה, משום דלא ברירא מילתא לגמרי מי הוא תורתו אומנותו, ועבדי להו מילתא פסיקתא, דמסתמא ראש הישיבה קובע את עצמו לתלמוד תורה. ע"ש. ולכאורה קשה, שמכיון שיש איסור חמור בגביית מס מתלמידי חכמים, דעבר אדאורייתא ונ"ך, והת"ח מוחזקים בכספם, וטוענים שהם בכלל תורתו אומנותו, שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, איך יכולים לחייבם ממון ולהוציא מן המוחזקים, מאחר שהתורה פטרה אותם מכל מיני מסים. והן אמת שהמרדכי (ס"פ לא יחפור) כתב, שהרבים נחשבים למוחזקים נגד היחיד בעניני מסים, מ"מ כבר כתב התרומת הדשן עצמו (בסוף סי' שמא), שיחיד ת"ח שבא לפטור עצמו מן המסים משום שתורתו אומנותו, לא חשיבי הרבים מוחזקים לגביה, לא מכח דין תורה, ולא מטעם מנהג הקהלות, דטעמא מאי חשיבי הקהל מוחזקים, משום דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח (ב"מ עג ב), וכמ"ש המרדכי שם. ומוהרקא דת"ח לא מנח בטפסא דמלכא, וכדדריש בפ"ק דב"ב (ח א) דרבנן לא צריכי נטירותא ולא רמינן כרגא עלייהו, מקראי דאורייתא נביאים וכתובים. ע"ש. ובאמת שהתרומת הדשן עצמו שם (סי' שמב) כתב, שלענין פיטור ת"ח מן המס לא בעינן שיהיה תורתו אומנותו לגמרי שלא יעסוק במלאכה כלל אפי' למזונות כדי חייו, דהא בגמרא (ב"ב ח א) סתמא קאמר דלא רמינן כרגא ארבנן, ולא פירשו שצ"ל תורתו אומנותו, אלא שהגאונים כתבו כן, וא"כ י"ל דאזלינן בתר טעמא, וכיון דקי"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, א"כ לימוד תורה בענין זה שעוסק במלאכה לפרנסתו, הו"ל שפיר נטירותא לרבנן, ולא בעי נטירותא אחריתי וכו', ונראה ג"כ דלאו דוקא רב הנסמך לישב בראש לדון ולהורות, שהוא פטור מן המסים, אלא כל תלמיד חכם שיודע לישא וליתן כראוי בד"ת ומבין מדעתו ברוב מקומות בתלמוד ומפרשיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו ע"פ פירוש הרא"ש, אפילו לא נסמך לדון ולהורות פטור הוא מכל מיני מסים ותשחורת, כדיליף מדכתיב והם תוכו לרגליך, ואמר רב יוסף אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וכו', והם התלמידים ההולכים מישיבה לישיבה, כי הנסמך לישב בראש אין רגילות שיכתת רגליו מעיר לעיר, אלא שצריך שיהיה יודע לישא וליתן וכמש"כ, שאל"כ לא מקרי ת"ח, אלא שהמון העם אינם סוברים לפטור שום ת"ח אא"כ יושב בראש הישיבה וכו'. ע"ש. וכ"כ המהרלנ"ח (סי' קמ), והביא ראיה מדאמרינן (ב"ב ח א) רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן, וא"ל רנב"י עברת אדאורייתא ונביאים וכתובים, וסתם רבנן שבש"ס הם תלמידים שלומדים תורה בבית הרב וכו'. ע"ש. וכן העלה המהריב"ל ח"ג (סי' מז), וכתב, שדוקא הדיוט שבא לפטור עצמו מן המס באיזו טענה, עליו להביא ראיה, שהרבים חשיבי מוחזקים, דמוהרקיה בטפסא דמלכא מנח, אבל תלמיד חכם שמתדיין עם הצבור ורוצה לפטור עצמו אפילו במס הקצוב על כל אחד ואחד, מצי למימר קים לי כרבוותא דפטרי, דמוהרקיה לאו בטפסא דמלכא מנח. ע"ש. ומ"ש התה"ד (סי' שמב) דה"ט של המחייבים ת"ח במסים, משום שצריך דקדוק יפה שמיד שנפנה מעסקיו הוא חוזר לתלמודו, אין זה מוכרח, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ויכול הת"ח לומר קים לי בנפשאי שעשיתי כמיטב יכלתי לעסוק בתורה בכל זמן פנוי. וע' להכנה"ג בשו"ת בעי חיי חו"מ ח"א (סי' קה, דק"כ ע"א) שכ', ואעיקרא דדינא דעת הר"ן בתשובה (סי' י), דהא דהרבים חשיבי מוחזקים היינו כשהשעבוד ודאי, אבל בספק היחיד הוי מוחזק וכו'. ע"ש. וכ"כ כיו"ב הגאון ר' יצחק אלחנן בספר נחל יצחק (סי' ד ענף א), דהא דאמרינן שהצבור חשיבי מוחזקים כלפי היחיד, היינו דוקא כשהצבור טוענים טענת ודאי, אבל כשטוענים טענת ספק לא חשיבי כמוחזקים. ע"ש. ואעיקרא מבואר בס' ישועות ישראל על חו"מ (סי' ד עין משפט סק"ג) שהרשב"א חולק על עיקר דין זה, וס"ל שאין הרבים נחשבים מוחזקים לגבי היחיד. ע"ש. ובזמן הזה יש צירוף נוסף, כמ"ש בשו"ת בעי חיי (שם דקי"ט סוף ע"ד) בשם הרב משא מלך, שבזמנינו זה שאין הקהלות מחלקים בין המסים העומדים לפורעם למלך, לבין שאר המסים, אין שום מקום לעשות דין הרבים למוחזקים, אלא אם כן יש מנהג קבוע על זה. ע"ש. ובספרו הכנה"ג חו"מ (סי' קסג אות רכט) הביא דברי הרב משא מלך, וסיים על זה, וכבר הורה זקן, והוא עמוד חזק להשען עליו הנתבע. ושוב נדפס שו"ת מהר"ם די בוטון, וראיתי לו (בסי' לב) שמסכים לדברי הרב משא מלך, ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמש צדקה (חלק חו"מ סי' ג בהגהה א'), ובשו"ת באר מים חיים מוצרי ח"א (חו"מ סי' ה'). ע"ש. והגאון מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' לב דקכ"א ע"ד) הביא דברי הכנה"ג הנ"ל, והוסיף, שהכנה"ג בתשובה שבספר פני משה ח"ג (דקמ"א ע"א) כתב וז"ל: ומעיד אני עלי שמים וארץ שזה כחמש שנים כתבתי קונטרס בעניני מסים, וכתבתי שבזמנינו זה שאין המסים מוחלקים, אין הרבים נחשבים מוחזקים, וכדברי הרב משא מלך, והסכים עמי מורינו הרב מהרימ"ט. ע"כ. וכן העלה הגאון מהר"י אלפנדארי בתשובה שהובאה בספר יבא הלוי (חו"מ סי' ו די"ב ע"ב). ע"ש. והגאון חקרי לב חו"מ ח"א (ס"ס קז) כתב, שהרב דבר משה (חו"מ סי' מו) העיד שבימיו עמדו הרבנים על זה, והסכימו לדברי הרב משא מלך, שגדול כח המוחזק, ויוכל לומר קים לי, ושכן הסכים גאון עוזינו הגר"ח אבולעפייא בתשובה שהובאה בס' בני אברהם (סי' ס), וכו'. ע"ש. אולם בחקרי לב (חו"מ סי' קיב) בד"ה והאמת אגיד, כתב, שהדין שכ' הרב משא מלך, והסכים עמו הכנה"ג, לגבי זמנינו שאינם מחלקים בין מס המלך לשאר הוצאות הקהל, כל ימי רפיא בידי, שאף שלימים עברו נטיתי גם כן לסברת הרב משא מלך, בראותי שרבני האחרונים של זמנינו ס"ל הכי, ומהם הדבר משה והרב שמחת יום טוב, ומופת הדור בשו"ת חיים שאל (סי' כ), ומורנו הרב מהר"ח אבולעפייא, אולם שוב במעשה אחר שבא לידי הדרי בי, ונוטה דעתי שהרבים חשיבי מוחזקים גם בזמנינו, וכמ"ש הרב דברי אמת בתשובה (סי' יב), וכן העלה בשו"ת כרם שלמה (סי' פא). וכן מורינו הרב בתי כהונה ח"ב (סי' ל) כתב, שפשטה ההוראה שלא כדברי הרב משא מלך, ועוד שעל דברי הדבר משה שחילק בין הזמנים כדברי הכנה"ג, תמהו עליו הרב פני אהרן והרב צרור הכסף שאיך פסק היפך דברי מר אביו הכרם שלמה הנ"ל, וגם על דברי מורנו המהר"ח אבולעפייא תמהתי שאיך פסק היפך דעת רבו הבתי כהונה הנ"ל, ובאמת שרבים וגדולים מן האחרונים חלקו ע"ד הרב משא מלך, וא"כ מי יעצור כח לומר שהרבים לא חשיבי מוחזקים וכו'. עכת"ד. וע' בשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' ח דמ"ו ע"א) שהובאו שם דברי המתמיהים על החקרי לב בזה, שאין ראיה מהפני אהרן והצרור הכסף להיפך וכו'. וע' בתשובת הגהמ"ח (שם סימן ט דמ"ח ע"ב). ע"ש. (ולפמש"כ בשם הרשב"א שחולק בעיקר דין זה, יש לחזק דברי הרב משא מלך והאחרונים שעמו). והגאון ר' יעקב אלבעלי בספר חלק יעקב (סי' ד דף י ע"ד) הביא להקת הפוסקים גדולי ישראל, שהסכימו לדברי הרב משא מלך. ושכן הסכים הגאון גדול הדור מהר"י מאיו בשו"ת שפת הים (חלק חו"מ סי' ח א) וכן הגאון מהר"י נבארו בתשובתו שם (סי' ט) אסף וקבץ אמבוהא דספרי מרבנן קדישי דס"ל שבזה"ז הרבים לא הוו מוחזקים, באופן שדעת רובא דרבוותא בתראי כדעת הרב משא מלך הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מלאכת שלמה קמחי (ר"ס טו). ע"ש.

ו) ושוב ראיתי בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חלק חו"מ סי' נט) שכתב, דבפלוגתא דרבוותא אין הרבים יכולים להוציא מהת"ח בטענה שדין הרבים כמוחזקים, ע"פ מ"ש המרדכי (ספ"ב דב"ב), שי"ל דהני מילי במילתא דפסיקא להו לרבים, ובאים להוציא בטענת ודאי, אבל במילתא דלא פסיקא להו היאך יוציאו ממון מספק שלא כדין, ועוד דהכא מעיקרא מספקא לן אי שייך לומר על ת"ח דמוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח, כיון דרבנן לא אימסור בידייהו, כדאיתא ביומא (עז א), ולכן הבא להוציא מהת"ח עליו הראיה. ע"כ. וכן העלה בשו"ת שער יהושע ח"ב (חלק חו"מ סי' פה דקי"א ע"ב), דלא אמרינן שהרבים חשיבי מוחזקים לגבי היחיד, אלא במי שכבר פשוט שהוא חייב מן הדין, אבל ת"ח שרוצה לפטור עצמו מן המסים, לא אמרינן שהרבים מוחזקים כנגדו, וראיה לזה מהתה"ד (סי' שמא), ולכן אף תלמידים הלומדים אצל רבם, שעדיין הם צריכים להם, פטורים מן המסים, ובפרט דהוי מילתא דאיסורא, דעברי אדאורייתא נביאים וכתובים, כדאיתא בב"ב (ח א), ולא מצו הרבים לומר קים לי במילתא דאיסורא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (סי' נז דף רפ ע"א). ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת מהר"ש הלוי (חו"מ סי' כד) בשם מר זקנו, שכיון שהמטיל מס על ת"ח הוא עובר אדאורייתא ונביאים וכתובים, לא מצו הרבים לומר קים לי. ע"ש. (וע' בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שסא. ובשו"ת מעיל שמואל (סי' טז). ובשו"ת מלאכת שלמה קמחי (סי' טו דל"ח רע"ב). ודו"ק) גם הכנה"ג חו"מ (סי' קסג אות קמג) כתב בשם שו"ת משפט צדק ח"ב (סי' לג), שאם נפל מחלוקת בין הת"ח לבין הקהל אם הוא נחשב תורתו אומנותו, הת"ח חשיב מוחזק ופטור מן המס. (וציין לתשובת מר אחיו, והיא התשובה שלפנינו בשו"ת שער יהושע הנ"ל). ע"ש. והנה גם המהרשד"ם (חו"מ סי' שסא) הביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תיב) שדייק מדברי הרא"ש שא"צ להיות ת"ח בעל הוראה כדי שיפטר ממסים, וחלק עליו הרד"ך בתשובה והעלה שצ"ל ת"ח בעל הוראה, וכתב ע"ז, ואני אומר שהר"ש הבין בדברי הרא"ש טפי מינן ומכל הדורות שבאו אחריו, כי גם ת"ח שאינו בעל הוראה פטור, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ובלבד שלא ייגע להעשיר, אלא עוסק בתורה תמיד, וכל כיו"ב פטור, וכן הדעת נותנת בלי ספק. וראיה לזה מהגמ' דרב נחמן רמא כרגא ארבנן, וא"ל רנב"י עבר מר אדאורייתא וכו', וסתם רבנן ידוע אף לתלמידים המתחילים, שר"ל תלמידים, וכן מוכח עוד מדאמרינן אלו ת"ח המכתתים רגליהם מעיר לעיר, והיינו תלמידים הצריכים לרב, משא"כ בעלי הוראה שאין דרכם ללכת ממקום למקום, וזוהי בעיני ראיה מופתית ואמתית, וכן מוכח מתשובת הרא"ש וכו'. עכת"ד. וכבר הובאו ראיות אלו בתה"ד ומהרלנ"ח הנ"ל. וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סי' סה דמ"ט ע"ג) שכבר נהגו בכל תפוצות הגולה לפטור מן המסים אפילו תלמידים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שביתת יום טוב (חו"מ סי' ז), ובשו"ת בירך יצחק (חו"מ סי' יג). וע"ע בשו"ת ויאמר יצחק (חו"מ סי' צו). ובשו"ת קול אליהו ח"ב (חו"מ סי' ל). ע"ש. ושו"ר מה שהאריך עוד בזה בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א סי' קז), והחרה החזיק אחריו נכדו הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' ז), והניף ידו שנית בשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' יא דנ"ח ע"א). והביא עשרות פוסקים חבל נביאים שכתבו שא"צ שיהיה ת"ח מורה הוראות. ע"ש. וע"ע בספר מטה שמעון (סי' ד הגב"י אות יז). ע"ש. ומדי עוברי בתשובת מהרימ"ט (סי' נט) הנ"ל, הוקשה לי על מ"ש בסוף דבריו, ומ"מ אני רואה שכבר נהגו ליטול מתלמידי חכמים כרגא דמלכא, שהיא מס גלגולת, וכן ארנונא לפי מנין הבתים, לפי שהמס קצוב על כל אחד ואחד ועל כל בית ובית. ע"ש. ולכאורה קשה שהרי מבואר בתשובת רבינו נחמיה שהובאה בבית יוסף יו"ד (סי' רמג), שאפי' אם החרימו הקהל לשלם את המסים, וכללו בחרם את התלמידים, אין החרם שלהם חל, דקי"ל (שבועות לו א), ארור, בו נידוי, בו שבועה, ואין נשבעים לעבור על המצוה, ואפי' אם יעיזו לגבות המס מהת"ח, יכול התלמיד לנדות ולשמת על זה. ע"ש. וכ"ה בשו"ת מהר"ם אל אשקר (סי' יט) ובשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קטז). ע"ש.וא"כ כיון שחרם הקהל לא מועיל כ"ש מנהג בעלמא במקום עבירה דאורייתא ונביאים וכתובים, ואיך יוכלו להוציא מהת"ח המוחזק ע"פ דין תורה, וצ"ל דשאני הכא שהצבור נהגו כן ע"פ דברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והנימוקי יוסף, דכולהו ס"ל שיש לחייב הת"ח במסים הקצובים הנ"ל. אף על פי שיש חולקים ומהם הרמב"ם והרא"ש, מ"מ כבר כ' בתה"ד (סי' שמב) שבכגון זה אמרינן מנהג מבטל הלכה, ואפי' אינו מנהג ותיקין, אלא מנהג בני העיר ובני המדינה. ע"ש. וכ"כ המהר"י אדרבי בשו"ת דברי ריבות (סי' קלט) שבעניני מסים כ"ע מודו דאזלינן בתר מנהג בני העיר, ואפי' מנהג שלא הוקבע ע"פ חכמים, וכמ"ש התה"ד (הנ"ל), ושכ"כ הריב"ש (סי' תעז). וכ"כ המהריט"ץ בתשובות החדשות ח"ב (סי' קפט) שבעניני מסים כל אפייא שוין שמנהג בני העיר מבטל ההלכה. ע"ש. וע"ע בשו"ת משאת בנימין (סי' ז) ובכנה"ג (חו"מ סי' קסג הגב"י אות רג והלאה). ומעתה אפי' נאמר שדעת חכמי העיר לא היתה נוחה במנהג שנהגו ליטול מס הקצוב על כל איש ואיש מהת"ח, נגד דעת הרמב"ם והרא"ש, מ"מ שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם, מפני שחששו למחלוקת וקטטה מעשירי העיר והמוניהם, ונשארו בשב ואל תעשה. ובע"כ צ"ל כן לגבי מנהג המקומות שאינם פוטרים כלל הת"ח מהמסים, וכמ"ש התה"ד הנ"ל, וכ"כ בהגהת הרמ"א יו"ד (סי' רמג ס"ב) "שיש מקומות שנהגו לפטור הת"ח ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפוטרם". ובשו"ת משפטי שמואל (סי' סה דמ"ט רע"ג) כתב ע"ד התה"ד, שהובאו בהגהה הנ"ל, ואנו מה לנו במנהג מקומות שנהגו שלא לפטור הת"ח, אנן ניקום ונסמוך על דברי כל הפוסקים הפוטרים, כדין הש"ס, וכיון שמוחזקני בהם שיודעים לישא וליתן בדברי תורה ולהבין ברוב מקומות שבתלמוד, ותורתם אומנותם, יש לפוטרם מהמסים, וכן המנהג בכל תפוצות הגולה וכו'. ע"ש. ועכ"פ צריך שיהיה מנהג ברור וקבוע לכל הפחות שלש פעמים, אבל אם לא נקבע שלש פעמים, יש לנהוג כפי דין תורה, לפטור הת"ח מהמסים. וכמ"ש המהרשד"ם (סי' תלו), והובא בכנה"ג (שם אות רה). ע"ש. וע"ע בשו"ת דבר משה ח"ג (חו"מ סי' יא דנ"ט ע"ג) שכ', ובדבר הזה אין אני מכריע הואיל ואין המנהג ידוע לי, והכל תלוי ע"פ בית הדין שבעיר לברר המנהג לפרטיו, ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו, ואם יפול ספק במנהג, הבאים לחייב המס עליהם הראיה. ע"ש. ושו"ר בשו"ת מהר"ש הלוי (חו"מ ס"ס כד) שכתב ג"כ שאין מנהג מועיל בזה להוציא המס מהת"ח המוחזק, שאם חרם אינו חל, כ"ש מנהג בעלמא. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א בן יעיש בס' בן אברהם בתשובה (סי' ז דל"ו ע"ב). ע"ש. ולפמש"כ יש מקום ליישב דברי המהרימ"ט הנ"ל. וע' להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חאו"ח סי' ו) שכ', שאע"פ שהיו כמה מנהגים גרועים שנהגו בהם שלא כדין, ונמנו עליהם גדולי הדורות וביטלום, וכן ראוי לעשות, מ"מ צריך לעשות הכל באופן שלא יבאו לידי מחלוקת וקטטה. וכ"כ עוד בספרו משא חיים (דמ"ז ע"ב אות י). וע"ע בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' ט). ובשדי חמד (מע' מ כלל לח). ע"ש.

ז) ועוד רגע אדבר במ"ש התה"ד (סי' שמב), ופסקו הרמ"א בהגה (סי' רמג ס"ב), בגדר הת"ח הפטור ממס, שאין חילוק בין אם הוא ראש ישיבה או לאו, רק שיהיה מוחזק לת"ח בדורו, שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו באופן שתורתו קבע ועסקו עראי. ע"כ. וכיו"ב כתב המהריב"ל ח"ג (ס"ס מז), שכל זמן שתורתו קבע ועסקו עראי, וכשנפנה מעסקיו חוזר מיד לתלמודו, פטור מן המסים, בין אם הוא ראש ישיבה בין אם הוא למדן שלומד עם חברים בישיבה, שבעל כרחו הוא מוכרח להעמיק העיון, שקנאת סופרים תרבה חכמה, שכל אחד נכוה מגחלת חכמת חבירו וכו'. ע"כ. והגאון בעל חקרי לב בספרו מערכי לב (דרוש כה, דנ"ב ע"ד) כתב, שאף שמדברי מהריב"ל נראה שאם הוא ת"ח הלומד לעצמו חייב במסים, מ"מ המהרלנ"ח (סי' קמ), והמבי"ט ח"ב (סי' כה), והמהר"ש הלוי (חו"מ סי' כה), והמהריט"ץ (סי' עה), ושאר פוסקים חולקים על זה, וס"ל שאפי' בתלמיד הלומד עם רב פטור, כל שכן ת"ח הלומד לעצמו. ע"כ. ובספרו שו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א ר"ס קז) בד"ה גם הרימ"ט, הביא מ"ש בשו"ת מהרימ"ט (סי' נט) שגדר ת"ח הפטור ממס, צ"ל שקרא ושנה ושימש ת"ח, וכן התלמידים הקבועים בישיבה בכל יום ועיקר עסקם בתלמוד ובפוסקים, אף על פי שלא הגיעו לגדר מורי הוראות, פטורים, והוסיף החק"ל, שגם הפני משה ח"א (סי' ק) הצריך שיהיה הת"ח עוסק בגופי הלכות, ושיש לו לב חכם ומחדדן שמעתתיה, ושסמך שתי ידיו עליו הרב בתי כהונה ח"ב (ס"ס יח). ושכן הסכים המהר"ם בן חביב בתשובה בס' מעיל שמואל (סי' טו). וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (סי' נה) דבעינן שיהיה הת"ח יודע ובקי לפלפל בש"ס ובדברי הגאונים, ושגם מדברי המהריב"ל מוכח שאין זה אלא בת"ח העוסק בש"ס ופוסקים, ולא שעוסק במדרשי הגדות ובמקרא. ע"כ. וכן בשו"ת ויאמר יצחק (חו"מ סי' צו) הביא דברי האחרונים הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צה) שהובא בפתחי תשובה (סי' רמג סק"ג). ע"ש. ונראה דמ"ש מהרימ"ט שכן הדין לגבי תלמידים הקבועים בישיבה בכל יום, היינו כשיש תקוה שבמשך הזמן ידע למשקל ולמטרי בש"ס ובפוסקים ללמוד דבר מתוך דבר, יש להתחשב עם העתיד שלו, ולפוטרו מן המסים, כדי שיוסיף חיל בלימודו ביתר מרץ בשקידה ובהתמדה. (וכ"כ בשו"ת חקקי לב סי' ז דמ"ב ע"ד). והמהרשד"ם (חו"מ סי' שסא) כתב לדקדק מדברי הרא"ש בתשובה, שא"צ שיהיה ת"ח גדול העיון והחכמה עד שעוסק בנגעים ואהלות וכדומה, אלא כל ת"ח שעוסק בתורה כל אחד כפי כחו, זה בדיני ממונות, וזה במילי דברכות, וזה במילי דאגדתא, כל אחד לפי השגתו, הואיל וכל אחד מקיים כפי יכלתו והגית בו יומם ולילה, פטור מכל מיני מסים לכ"ע, וא"צ שיהיה בעל הוראה. ע"ש. וכן מוכח מדברי המהר"א די מדינה בשו"ת דרכי נועם (סי' נו דף רע"ז ע"ד), ולא הוציא מכלל זה רק מי שאין עסקו אלא במקרא, דלא הוי בכלל רבנן לענין זה. ע"ש. ומשמע שגם בעלי אגדה בכלל ת"ח לפוטרם ממסים, וכן העלה הגאון רבי יצחק פארדו בתשובה שבסוף ספר מזמור לדוד (דף קטז ע"א). ע"ש. וכן החקרי לב (ר"ס קז) הנ"ל הביא דברי המהריט"ץ (סי' עה) והמהר"ש הלוי (חו"מ סי' כד) והמעיל שמואל (סי' טז), שדעתם לפטור מן המסים אף העוסק במדרש והגדה. וכתב, שלפ"ז לא יצאנו מידי ספק, והמוחזק יכול לומר קים לי, ואף למאי דקי"ל שהרבים הם המוחזקים, צריכא רבה בנ"ד, כיון שהספק הוא לגבי ת"ח, דלגבי דידיה לא חשיבי הרבים כמוחזקים, וכמ"ש התה"ד ושאר פוסקים, והאריך מאד בזה כמדתו לכל רוח. ע"ש. ונכדו הגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' ז, דמ"ב ע"א והלאה) החרה החזיק אחריו, שת"ח בעל אגדה לא מצי לפטור עצמו מן המס בטענת קים לי, כי נראה דסוגיין דעלמא וכן המנהג פשוט בעירנו איזמיר ואגפיה שאין פוטרים ת"ח בעל אגדה בלבד, והאריך בזה. (ושם בסי' ח כתבו תרי מרבנן לפלפל בזה, וחזר הגהמ"ח בסי' ט להשיב על דבריהם). ע"ש. ולפע"ד נראה שבכל מקום שאין מנהג ברור בזה, יש לפטור גם ת"ח בעל אגדות, מטעם קים לי. ובפרט אם הוא מזכה הרבים בדרשותיו, אשר בדברו מעריב ערבים, ומבשר צדק בקהל רב בשיחות מוסר ואגדה לקרב את ישראל לצור מחצבתם, שזהו בכלל הפסוק שממנו למדו פיטור המס מת"ח, והם תוכו לרגליך "ישא מדברותיך". ודינו כת"ח שעוסק בהוראה. ובשו"ת חקקי לב עצמו שם (דמ"ב סע"ב) הביא סמך לזה מלשון הזוהר חדש (רות, דמ"ט ע"ב), רבי פרחיה הוה אזיל בחקלא, ואשכח חד גופא יהודאה תחות אילן דהוה מית, ואשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה, אמר ודאי תלמיד חכם הוא וכו'. הרי שבראותו שהיה עמו ספר אגדה בלבד קראו ת"ח. ע"ש. +לכאורה יש לדון אם יכולים ראשי הקהל לגבות מתלמידי חכמים מס המיועד למטרות צדקה ותלמוד תורה וקמחא דפסחא וכיו"ב, כשהת"ח טוען לעומתם שברצונו לתת למי שישר בעיניו. והנה הכנה"ג בשיוריו (א"ח סי' תכט סק"ב) כתב, שבקושטא אפי' הת"ח שאין פורעים מס, המנהג לתת לחטי דפסחא. ע"ש. והפמ"ג (שם אשל אברהם סק"ב) כ' ע"ז, ואפשר ששבעה טובי העיר תקנו כן שם, לא שיהיה הדין כן בכל מקום. וצ"ע. ע"כ. ולפ"ז נראה שגם מס למטרות צדקה ומצות אינו נגבה בתורת חיוב מהת"ח. ולכאורה כן משמע ממ"ש הרמב"ם בפירושו לאבות (פ"ד מ"ה) שהפיטור לת"ח מן המס הוא דין תורה, כמו שפטרה התורה את הכהנים ממחצית השקל, וא"כ משמע שגם בעניני מצוה הת"ח פטורים. וכ"כ מרן החיד"א בספר טוב עין (סי' יח אות צט) לדייק כיו"ב מדברי הרמב"ם, והוסיף להוכיח כן ממ"ש המהריק"ש בהגהותיו (סי' רמג), וכלל העולה מדברי הפוסקים שכל דבר שאינו לחיי האדם ממש, פטורים הת"ח מן המס הזה, ואפי' אם יש לו פרדסים ושפחות וכו'. וכ"כ הרמב"ם פ"ד דאבות. וכן הסכימו כל האחרונים. עכת"ד. כל קבל דנא ראיתי להחקרי לב (חו"מ ח"א סי' קי) שכ', ואני אינני רואה מקום פיטור לת"ח שיפטר מהוצאות צדקה ות"ת וכיו"ב, שהרי אין פיטור הת"ח אלא לגבי מידי דנטירותא, דרבנן לא בעו נטירותא, אבל לגבי הוצאות של צדקה ומצות דלאו משום נטירותא הם, אלא מצות התורה, מהיכא תיתי לפוטרם, ומ"ש הרמב"ם פ"ד דאבות, אין כוונתו אלא לומר שכשם שפטרה תורה הכהנים ממחצית השקל כך פטרה ת"ח מן המס, ואה"נ שכל אחד יש לו טעם בפני עצמו, דאטו הת"ח פטורים הם ממחצית השקל, ומה גם שהרמב"ם עצמו פסק שאף הכהנים חייבים במחצית השקל וכו'. ע"ש. אולם בשו"ת חוקי חיים (סי' לב דנ"ז ע"א) עמד וימודד ארש על דברי החקרי לב הנ"ל, וכתב, דאעיקרא דדינא פירכא, דצדקה נמי מידי דנטירותא, וכמ"ש המהרימ"ט (סי' קא), מההיא דאמר רבא לבני מחוזא, עושו להדדי (לצדקה) כי היכי דלהוי לכו שלמא במלכותא. וכו', ואחר שהאריך לדחות שאר ראיות החקרי לב, העלה לפטור הת"ח מלשלם מס לצדקה ושאר מצות, ובודאי שהת"ח יקיימו המצות האלה בינם לבין קונם. ובסוף דבריו הביא ג"כ מ"ש הרב מהר"י פארדו (בסוף ספר מזמור לדוד), שבהיות שענין זה חמור מכל צד, אם משום גזל הרבים בידי הת"ח, ומאידך גיסא איכא חומר איסור הטלת מס על ת"ח דעברי אדאורייתא ונ"ך, מלבד מה שהחמירו גאוני עולם בחרם חמור מאד על המטיל מס על הת"ח, לכן לא מלאני לבי לעשות מעשה לגבות מהת"ח בזה. עכת"ד. וכן העלה הגר"ח שבתי בשו"ת דברי חזקיהו ח"ב (עמוד ע), ושם הובאה תשובת הראש"ל הגרב"צ עוזיאל שהעלה לחייב הת"ח במסים אלה של צדקה ות"ת, והאריך לדחות דברי הרב חוקי חיים הנ"ל. (ותשובתו נדפסה בשו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד ח"ב סי' לט והלאה, ע"ש). וחזר הגהמ"ח לחזק דבריו לפוטרם. ע"ש. ומדברי הגר"ז בש"ע (סי' תכט ס"ה) משמע דס"ל כהחקרי לב. ע"ש. ובספר יפה ללב ח"ב (סי' תכט) העלה, דמכיון דתליא בפלוגתא דרבוותא, הת"ח המוחזק יכול לומר קים לי כדעת הפוטרים אותי מן המס הנ"ל. ע"ש. וכן נ"ל עיקר. ודו"ק היטב כי קצרתי.

ח) מסקנא דדינא שכל תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד בכל עת פנאי שלו, אף על פי שעוסק באומנות או בסחורה או במלאכה לצורך פרנסת בני ביתו בריוח, פטור מכל מיני מסים ע"פ דין תורה, כל שתורתו קבע ומלאכתו עראי, ואסור לכוף עליו לשלם איזה מס שהוא, בין מס הקצוב לכל בני העיר באופן כללי, ובין מס הקצוב על כל איש ואיש שנקרא מס גלגולת, בין מס קבוע, בין מס שאינו קבוע אלא הוטל על בני העיר בשעת חירום וכיו"ב, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילו את המס הקצוב על כל איש ואיש, וכמו שפסק מרן הש"ע יו"ד (סי' רמג ס"ב). ואין חילוק בזה בין ת"ח עשיר לעני, שאין הפיטור אלא לכבוד התורה, ולכן יחד עשיר ואביון פטורים. וגדר ת"ח הוא מי שעיקר לימודו בש"ס ובפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אף על פי שעדיין אינו בעל הוראה, ואפי' תלמידים הצריכים לרב להדריכם בנתיבות יושר העיון להבין להשכיל עומק דעתם של רבותינו חכמי הש"ס והפוסקים, ומ"מ אפי' ת"ח שעוסק באגדות חז"ל ומזכה הרבים בדרשותיו במוסר ובאגדה פטור מן המס, שיכול לומר קים לי כסברת הפוסקים הפוטרים אותי. ותלמיד חכם שתורתו אומנותו, שבכל עת פנאי שלו לומד תורה, אף שעוסק במסחר, יומים או שלשה במסחר, ושלשה ימים רצופים עוסק בתורה, נחשב ת"ח שתורתו אומנותו, בצירוף שעות הלילה של ימי מסחרו, שאז הוא עוסק בתורה, נמצא רוב השבוע בקדושה, וכ"ש בהצטרף יום שבת קודש שלא ניתן אלא לעסוק בו בתורה (ירושלמי סוף פרק טז דשבת). וכ"כ בשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' יא דנ"ז ע"ד) ע"פ דברי הפוסקים. ובספרו רוח חיים חו"מ (סי' קסג) הביא סמך לזה מהזוהר (פר' אחרי דכ"ו ע"ב). ע"ש. ומכל מקום גם תלמידי חכמים חייבים להצטרף בתשלום מסים על דברים הצריכים לחיי אדם, כגון חפירת בארות מים ותיקון הרחובות והדרכים וכיו"ב, וכמ"ש הרמב"ם (בהל' שכנים פ"ו הלכה ו' ז'), והטוש"ע (יו"ד סי' רמג ס"ב, וחו"מ סי' קסג ס"ד). ומקורו טהור בב"ב (ח א). ובכל דבר שיפול בו מחלוקת אם הת"ח חייב במס ההוא או פטור, הת"ח המוחזק יכול לומר קים לי כסברת הפוטרים אותי, ואז אסור להוציא ממנו דמי המס בכפיה. וכבר כתב הכנה"ג (חו"מ סי' קסג ס"ק קח) בשם רבינו יהודה חסיד, מעשה נורא שאירע לשני עשירים שהכריחו לתלמידי חכמים לשלם מס, ומתו בתוך שלשים יום, ואח"כ היו נידונים בעונשים קשים ומרים בגלל זה. ע"ש. וכן הובא המעשה הזה בשו"ת דרכי נועם (חו"מ ר"ס נה). ע"ש. וכבר החרימו גאוני הדורות, ועל צבאם מרן הקדוש, לכל מי שיהין לחייב ת"ח לשלם מסים, וכמבואר בשו"ת אבקת רוכל (סי' א) ובשו"ת המבי"ט ח"ב (סי' כה). וע"ע בשו"ת משפטים ישרים ח"ב (סי' קסב) ובס' משא חיים (דמ"ד ע"ב) ובארץ חיים יו"ד (סי' רמג). ע"ש. ומרן החיד"א בס' טוב עין (סי' יח אות צט) כ' בשם מהר"א סכנדרי בתשובה שכל ת"ח שנוהג ענוה ונכנע לפרנסי הקהל, ומשלם איזה מס (שהוא פטור ממנו ע"פ הדין), עונשו גדול, שהוא משפיל בכך את כבוד התורה. ע"ש. [ומ"מ אם הת"ח עושה לפנים משורת הדין ומשלם מסים, מפני שחושש לחילול ה' מאת פריצי עמנו, ולעג השאננים, אין עליו עון, וכ"כ כיוצא בזה הכנה"ג (חו"מ סי' קסג ס"ק קי) בשם הרב משא מלך וז"ל: ושמעתי שמורי מהרשד"ם היה נותן לקהל זוז אחד בכל שנה מכסת גולגולת, כדי שלא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, ומדת חסידות היתה. [ע' תוס' ב"מ סז: ד"ה רבינא], ומ"מ אם קובעים לו הקהל מס שלא כרצונו עתידים ליתן את הדין. ואפשר עוד לומר שעשה כן משום בכל צרתם לו צר. וסיים הכנה"ג, ואני בבואי לעיר תירייא להרביץ תורה, נהגתי לתת בכל שנה ושנה לכסף גולגלתא אם מעט ואם הרבה. ובהיותי בקושטא הייתי נותן סך קצוב בכל שנה לחטי דפסחא, אף על פי שהקהל קדוש פטרוני. ע"כ. ומיהו ראיתי בשו"ת דרכי נועם (סי' נז דף רפ ע"א) שכתב, דמה שהחמיר מהרשד"ם על עצמו, הוא רק לגבי כסף גלגולת שנחלקו בזה גדולי עולם אם גם הת"ח חייבים במס הזה, ולכן החמיר על עצמו לפרוע, אף שהת"ח יכול להפטר בטענת קים לי, ואף על גב דבעלמא הרבים הם המוחזקים. מ"מ הכא דהוי ספק איסור, אין הצבור יכולים לטעון קים לי במילתא דאיסורא, ועם כל זה החמיר הרשד"ם על עצמו ממדת חסידות, אבל בשאר מסים אין הת"ח רשאי להחמיר ולזלזל בכבוד התורה, ולהבזות בעליה בפני שאר דלת העם. ע"ש. ומ"מ האידנא אחסור דרי, והמחמיר לתת מס תע"ב. והכל לפי המקום והזמן. וכיו"ב כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (חיו"ד מה"ת, כרך ב' סי' לט, דקמ"ג ע"א). ע"ש. ודו"ק] והנלע"ד כתבתי.

---

אהבתם את הדברים? שתפו את חבריכם!

רוצים לקבל שאלות ותשובות בסוגיה אחרת?

מלאו פרטיכם בטופס הבא:

בבא בתרא הלכה למעשה

או צרו עימנו קשר myb@livemitzvot.org

"סמך לו כותל אחר" (ה', ע"ב)

סגירת מרפסת ללא רשות השכן

מאת: הרב אריאל בראלי, ראש מכון משפט לעם

 

שאלה

האם ניתן לסגור מרפסת ולהפוך אותה לחדר, ללא רשות השכן אשר גר מעליי, באופן שהרצפה שלו תשמש תקרה לחדר החדש? (במקרה שאין צורך באישור בנייה).

 

תשובה

פעולה זו מחייבת בתשלום, היות שהבנייה החדשה משתמשת בנכס של אדם אחר. הכלל ההלכתי הוא שמי שנהנה מנכסי חברו צריך לשלם לו.^[1] וזו לשון הרמ"א:

"אם היה לו כותל כבר ובנה דבר שניכר שחפץ במה שעשה חבירו… חייב לו כפי מה שנהנה".

כמו כן עליך לקבל ממנו אישור מראש, הואיל ואתה מעוניין להשתמש בנכס שלו ולהפוך אותו לחלק מחדר בבעלותך. ואף אם ברצונך לשלם, עדיין ישנו צורך לבקש רשות.^[2] ולא שייך לומר 'זה נהנה וזה אינו חסר' ו'כופין על מידת סדום', כי זכותו של אדם לסרב לשימוש בנכסיו, ולא כופין אותו לתת רשות אף שאין לו בכך חיסרון.^[3] אולם כל זה נכון כשמדובר במרפסת שנבנתה באופן פרטי על ידי השכן, אך כאשר מדובר על בניין מגורים שנבנה מראש עם מרפסת לכל דירה, אזי יש לקחת בחשבון שכבר בזמן קניית הדירה המרפסת של השכן שימשה תקרה לקומה שתחתיה. מבחינה זו אין שום הבדל אם המרפסת פתוחה או סגורה,^[4] ובמקרה זה אין לחייב מדין נהנה (אף שגילה דעתו), ואף ניתן לסגור ללא רשותו.

 

סיכום^[5]
ניתן לסגור מרפסת (בבית משותף) אף ללא רשות השכן, בתנאי שהמעשה אינו מזיק לשכן מעליו. אם הדייר העליון הרחיב באופן פרטי את המרפסת שלו, אזי יש ליטול ממנו רשות להשתמש ברצפה שלו ואף לשלם לו על כך.

---

[1] בתנאי שהוא נחסר מכך או שישנו גילוי דעת כמבואר בביאור הגר"א, חו"מ סי' קנז סעי' י. חידושי ר' נחום מסכת בבא בתרא דף ד עמוד ב- משביח נכסי חבירו יש לחייבו על עצם ההוצאות, דבכה"ג שא' הוציא הוצאות עבור חבירו ונתכון להשביח את נכסיו הרי"ז חשיב כאילו המשביח נתן לבעל השדה את ההוצאות וע"ז גופא יש לחייבו, והא דבעי' שהבעלים יהנה מהדמים הוא משום דבלא דאית ליה ההנאה מההוצאות ל"ח שההוצאות הוצאו עבורו ורק ע"י דאית ליה הנאה ותועלת מההוצאות שייך לדון כאילו המשביח נתן לו את הדמים.

[2] ואף לדעת המהרש"ל, ים של שלמה, ב"ק פרק שני סי' ט"ז, שגילוי דעת לא מחייב, מכל מקום הכותל של השכן הפך להיות חלק מהמבנה, וזו השתמשות גמורה ולכו"ע חייב כי ישנו חיסרון.

[3] תוס', ב"ק כ ע"ב ד'ה הא; ואף שהרמ"א פסק בסי' שסג סעי' ו, שישנם מצבים שכופין אף לכתחילה, מכל מקום האחרונים (פתחי תשובה, שם) הסתייגו מכך. להרחבה, עי' הרב מרדכי פרבשטיין, שורת הדין ב, עמ' שכג.

[4] ואף שבספר נתיבות המשפט, סי' קנז ס"ק ז, כתב: 'אם ניכר שרוצה לעשות בנין ולסמוך תקרה על הכותל המשותף, אם כך בודאי רוצה לזכות בחצי הכותל המשותף, כל זמן שאינו זוכה בו שיהיה שלו אסור לסמוך על כותל חבירו'. ומשמע שאם ישנו צורך לחבר את הקירות לתקרת המרפסת, הרי יש בכך שימוש חדש המצריך בקשת רשות ותשלום. אך כל דבריו בכותל משותף שבא עכשיו ליהנות ממנו, ואין לדמות לתקרה שיש לו בה כבר זכות שימוש.

[5] כאמור, תשובה זו נכתבה בהנחה שאין צורך באישורים חוקיים.

 

 

---

הרחבות

גילוי דעת – אם מתברר שהוא גילה דעתו שיש לו הנאה מהגדר, עליו להשתתף בהוצאות הקמת הגדר, למרות העובדה שאין למקים הוצאות נוספות בשל העובדה שגם חברו נהנה מהגדר. התוספות, בבא בתרא ה' ע"א, ד"ה אע"פ, מסבירים ש"אף על גב דזה נהנה וזה לא חסר – פטור, מכל מקום כיון דגלי, דניחא ליה [=שנוח לו]… חייב". השווה תוספות, בבא קמא כ' ע"ב, ד"ה טעמא, הכותב: "דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה". ברוח דברי התוספות האלה, השולחן ערוך פוסק, שגילוי נכונות לשלם מחייב את הזוכה בתשלום הנאתו, גם אם אינה כרוכה בחסרון כיס המזכה. אלא שהתוספות, בבא בתרא ה' ע"א, ד"ה אע"פ, מחייבים את השכן שנהנה מהגדר שהוקמה על ידי שכנו לשלם את חלקו בגדר, גם כשלא גילה נכונות לשלם, ובלבד שגילה, שרצונו בקיום הגדר.

סיכום מתוך הספר- חוק לישראל – עשיית עושר ולא במשפט

ר' שמעון שקאפ מעלה שתי הצעות להסבר קביעת השולחן ערוך, הסותרת לכאורה את הכלל ש"זה נהנה וזה לא חסר – פטור": הסבר אחר הוא, שאם הסכים הזוכה לשלם עבור זכייתו, חייב לשלם, מכיוון שבנכונותו לשלם הוא מגלה, שלמעשה חסר המזכה; אילו היה המזכה יודע מראש, שהזוכה מוכן להשתתף בהוצאות, לא היה צריך להוציא את מלוא ההוצאה, ועכשיו שלא שילם הזוכה עבור זכייתו, נגרם הפסד למזכה. לכן אין זה עוד מקרה של "זה נהנה וזה לא חסר", אלא "זה נהנה וזה חסר", ומכאן החיוב. הסבר נוסף שמעלה ר' שמעון שקאפ הוא, שאם גילה הזוכה נכונות לשלם עבור זכייה שזכה בה חינם, נוספו לו רווחים בעין, שהרי לולא זכייתו היה צריך לשלם מכספו את אותן ההוצאות. כפי שכבר הזכרנו במבוא לסעיף זה, בהנאות שהן רווח, אין זה משנה אם המזכה חסר או לא, ועל הזוכה להשיב לו את זכייתו בכל מקרה.

ואפשר להציע הסבר שלישי: הקביעה שהנהנה חייב בתשלום, אם גילה נכונות לשלם, מובנת בהסתמך על רעיון החוזה מכללא. אם גילה הזוכה, שהיה מוכן לשלם עבור הנאתו, הוא חייב לשלם גם אם זכייתו אינה כרוכה בחסרון המזכה.

יש נפקות משפטית מעניינת בין ההסברים המוצעים לקביעת השולחן ערוך. לפי ההסבר המבוסס על "חוזה מכללא" – ההסבר השלישי – וכן לפי ההסבר השני של ר' שמעון שקאפ, אם הזוכה מצהיר במפורש, שהוא מוכן לשלם עבור קבלת הזכייה רק תשלום חלקי, אין לחייב אותו בתשלום גבוה מן הסכום שקבע שהוא מוכן לשלם. לעומת זאת, לפי ההסבר הראשון, יתחייב הזוכה בתשלום מלוא ערך הנאתו, גם אם סכום זה עולה על הסכום שגילה דעתו שהוא מוכן לשלם, שהרי אם דינו של המזכה כחסר, הזוכה חייב בתשלום מלוא הנאתו

לבסוף יש לציין, שיש שיטות אחדות, החולקות על פסקו של השולחן ערוך, וקובעות שגם אם הסכים הזוכה לשלם עבור הזכייה, יהיה פטור מכל תשלום, כל זמן שזכייתו אינה כרוכה בחסרון המזכה. לדעת שיטות אלו אין בכוחו של גילוי הדעת, הבא לאחר פעולת הזכייה, לעשות את המזכה לחסר, ומכיוון שהמזכה אינו חסר, אין לחייב את הזוכה בתשלום עבור זכייתו .

⇓ להורדת הקובץ ⇓

גילוי דעת – סגירת מרפסת

---

בהקשר לסוגיה זאת ולסוגית מקיף ניקף מצורף לפניכם מאמר כללי בנושא:

"כופין על מידת סדום", ששיך גם לסוגיית מקיף וניקף, בדף ה', ובעיקר לדף י"ב ע"ב

'מידת סדום', מוסר והלכה – מאת: הרב אריאל בראלי

 

א. ממון ואיסור

אנו מוצאים הבדלים רבים בין דיני ממונות לבין איסורים:

1. 'עד אחד נאמן באיסורים' לעומת שניים – בממון;
2. ניתן 'להתנות על מה שכתוב בתורה' בדיני ממונות ולא על דבר איסור;
3. 'ספק איסור – לחומרא', ובממון – 'המוציא מחברו – עליו הראיה' ועוד.

קיימת חלוקה ברורה בין תחום הממונות לתחום האיסורים, וכפי שנאמר בגמרא 'ממונא מאיסורא לא ילפינן'.^[1] אף אם ישנו מעשה שמאחד בקרבו את שני התחומים, עדיין כל תחום עומד בפני עצמו. לשם דוגמה ניתן לבחון את ההלכה הבאה: נפסק ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' ר"ח סעי' א): 'מקח שנעשה באיסור… ונתקיים בקנין או באחד מדרכי ההקנאות, המקח קיים'. הקניין חל אף שהקונה עבר על איסור וחילל את השבת. לאור זאת יש לראות כתקדים את השימוש במושג 'מידת סדום' המגיע מתחום מידות הנפש (איסורים מצוות) לדיני ממונות. יש אם כן לבחון עד כמה 'מידת סדום' מהווה שיקול משפטי.

ב. ממון ומוסר

לראשונה, אנו מוצאים את המושג 'מידת סדום' במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"י): 'ארבע מדות באדם האומר שלי-שלי ושלך-שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום'. המשנה שוללת את ההקפדה היתרה על הרכוש ומדריכה לוותר ולאפשר שימוש כאשר אין בכך הפסד.
הראשונים זיהו את מידת סדום עם המצב של הנאה ללא חיסרון – 'זה נהנה וזה אינו חסר'.^[2] כאשר אין פגיעה ברכושך, יש לאפשר לחברך ליהנות מנכסיך ללא תמורה. נקדים ונאמר שאין ללמוד מכאן על יחס שלילי של התורה לבעלות האדם על נכסיו, אלא זו הדרכה לצמצום תחושת שכרון הכוח מריבוי הרכוש. בדרך כלל התורה רואה בחיוב הן את מוסד הקניין והן את צבירת ההון. מושג הבעלות הינו אחת מאבני היסוד של 'חושן משפט' ויש בו משום הכרה בזכותו של האדם על ממונו. יתר על כן, אין בדברי חז"ל ביקורת על עצם היותו של אדם עשיר. אדרבה, חז"ל לימדו אותנו לכבד את העושר – כל עוד הושג ביושר, ולראות בו ביטוי של ברכה מן השמים. על הפסוק (בראשית ט, ו) 'כי בצלם א-להים עשה את האדם', מסביר רבנו סעדיה גאון[3] שהדמיון בין האדם לבוראו, שבגללו אנו אומרים שהאדם נברא בצלמו של הבורא, הוא עניין השליטה. האדם נתברך ב'וירדו בדגת הים' (שם, כו). רדייה היא השליטה וההכנעה. הרצון של האדם לשלוט ולכבוש אינו פסול מיסודו. האמירה כי 'בעל המאה – הוא בעל הדעה' נכונה במקרים רבים. הכסף מעניק לאדם תחושת עצמה וכוח. זו גם הסיבה לאלימות הראשונה בעולם: על פי המדרש, קין והבל התווכחו על רכוש ועל שליטה, כפי שמתואר במדרש (בראשית רבה פר' כב פיס' ז):

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם' וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם; אחד נטל הקרקעות, ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי; דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח, מתוך כך: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

אדם חייב ללמוד לנתב את הרצון לרדות ולשלוט לאופן הנכון ולזמן הנכון, אך רצון השליטה כשלעצמו איננו פסול. וכך מסביר הרב יעקב משה חרל"פ בספרו 'מי מרום',[4] על פי הדברים הללו, את קביעת הגמרא וההלכה כי 'שואל שלא מדעת, גזלן הוא',[5] הרי שאל ממנו חפץ והחזירו כמות שהוא, ואיזה גזל יש כאן? אולם לפי האמור, הדברים יובנו. אדם ששאל חפץ מחברו בלי להודיעו, הראה לאדם שממנו שאל שהוא איננו הבעלים על הדבר, ולכן הוא הרשה לעצמו לקחת את החפץ בלי רשותו, ולכן נחשב גזלן.

ג. מידת סדום כשיקול משפטי

אנו פוגשים את 'מידת סדום' לא רק במשנה במסכת אבות אלא גם בדיני ממונות – 'כופין על מידת סדום'.^[6] משמעות הדבר היא שבמגרש המשפטי מופיע שיקול מוסרי ומשמש כסיבה לבית הדין להתערב על חשבון שיקול הדעת של בעל החפץ ולהכריח אותו לעשות חסד! מתברר שבעלות ממונית אינה חזות הכול, וישנה מחויבות הלכתית לחסד עד כדי כפייה והתערבות של בית הדין. לכאורה הוראה זו מאפילה על מושג הבעלות, ומתברר שלאדם אין זכות שליטה מלאה על נכסיו. אולם מדברי הראשונים (המובאים לקמן) עולה שהשימוש בהלכה זו מצומצם ואין ללמוד ממנו על הכלל כולו. אפשר להסיק מכלל זה כי בעלות ממונית אינה חזות הכול וישנה מחויבות הלכתית לחסד עד כדי כפייה והתערבות חיצונית של בית הדין. המושג 'כופין על מידת סדום' מהווה תמרור אזהרה מפני עמידה עיקשת על שמירת הרכוש. מתברר כי הזכות לקניין כרוכה בגילוי של אכפתיות מצד האדם כלפי סביבתו.

ד. כפייה לכתחילה?

לדעת התוספות^[8] לכתחילה 'אין כופין על מידת סדום'! 'מידת סדום' אינה שיקול שמכוחו בית הדין יכפה על אדם לאפשר שימוש ברכושו. רק בדיעבד, לאחר שכבר היה שימוש והדיון הוא האם חלה עליו חובת תשלום, אזי מתחשבים בשיקול המוסרי של 'מידת סדום' ופוטרים מתשלום. דעה זו עולה בקנה אחד עם מה שנתבאר שהתורה מכירה בבעלותו של אדם, ולא פוגעים בשיקול דעתו למי לאפשר שימוש בנכסיו. אולם כאשר הדיון הוא על חובת פיצוי, אז ישנה משמעות לכך שבסופו של דבר לא נגרם שום נזק לבעלים. וכן ביאר זאת היטב הרב וואזנר, בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ח סי' רצט), וזו לשונו:

אין שום טעם שיוותר אדם על שלו ממש מטעם כופים על מדת סדום, וכי אדם עשיר שהרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו פרוטה, וכי אנחנו נכוף ליתן לעני מכסף העשיר בלי הדין של כפייה על הצדקה, רק מטעם כופין על מדת סדום?

לדבריו, התורה מכירה בזכותו של בעל הרכוש להחליט מי ישתמש בו, זה הוא חלק מהגדרת הבעלות, ולכן הוא זכאי לסרב לאפשר לחברו ליהנות מנכסיו, גם כאשר אין לו בכך שום נזק.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם[9] עולה כי ישנם מצבים שבהם בית הדין מתערב ופועל אף בניגוד לדעתם של הבעלים, מכוח כפייה על מידת סדום. דבריו מוסבים על הגמרא במסכת בבא בתרא (יב ע"ב):

ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א"ל: פליגו לי אמצראי… תרתי אחד נגרא – א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום והלכתא כרב יוסף.

עולה מדברי הגמרא כי במקרה שחלקי הירושה שווים לגמרי, אזי יכול אחד האחים לכפות על שאר אחיו לחלוק את הירושה ללא גורל, דהיינו כפייה לכתחילה על מידת סדום. וכך פסק הרמב"ם שם, וזו לשונו:

האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל אחד חולקין לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופה אותו על זה שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא.

התוספות פירשו לשיטתם שזו תקנה מקומית, ואין ללמוד ממנה למקומות אחרים, וזו לשונם:

ריצב"א מפרש דהא דאמר רבה כופין לא מדין תורה קאמר… הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין.^[10]

לדבריהם ישנה תקנת חכמים מיוחדת לאפשר לאחד מהאחים לקבל את חלקו ללא גורל, בהתבסס על כפייה בגין 'מידת סדום'. נראה שחז"ל לא ראו בכך פגיעה ממשית בבעלות, הואיל ומדובר על מצב של תפוסת הבית שאין בו הגדרת בעלות פרטית. לפנינו ישנה מחלוקת ראשונים אם ניתן לכפות לכתחילה על 'מידת סדום' – מדברי הרמב"ם נראה כי ישנם מצבים שכופין לכתחילה, ודעת התוספות היא שכפייה על סדום קיימת רק בדיעבד לפטור אותו מהתשלום או בירושה מתקנת חכמים.

ה. באילו מצבים ניתן לכפות על מידת סדום?

הרמ"א (חו"מ סי' שס"ג סעי' ו) פסק שיש אפשרות לכפות לכתחילה 'על מידת סדום', והאחרונים השיגו על דבריו, וזו לשון ה'שלחן ערוך' והרמ"א :

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו… אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות.

אף שבאופן עקרוני הרמ"א מסכים עם דברי התוספות שלכתחילה לא ניתן לכפות על מידת סדום, הוא מכניס סייג חדש 'בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות'. כוונת דבריו שניתן לכפות לכתחילה על הבעלים לאפשר שימוש בנכס, בתנאי שגם אם הם היו רוצים להרוויח ממנו לא היו מצליחים להשכירו. וזה על דרך הרמב"ם שבמקרים מסוימים ניתן אף לכפות לכתחילה. אולם ב'פתחי תשובה' (לשו"ע שם) מובא כי יש שקיבלו את דעת התוספות, ולכן חולקים וסוברים שלא ניתן לכפות לכתחילה אף פעם, וזו לשונו:

בתשובת בית אפרים כתב וז"ל, צ"ע על הרמ"א… ומדברי הפוסקים לא משמע כן [אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחילה], וכן מוכח להדיא מדברי התוס' ב"ב דף י"ב.

ו. דוגמאות למעשה

בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חי"ח סי' פ) דן בשאלה אם ניתן לצלם לצרכים אישיים ולא מסחריים כמה עמודים בלא רשות המוציא לאור, וכשמצוין מפורשות בראש הספר שאין להעתיק, לשכפל וכו'; וזו לשונו:

… נראה לי, דיש לצדד היתר בזה, יעוין בחו"מ סימן שס"ג סעי' ו' שנפסק ברמ"א בדינא דזה נהנה וזה לא חסר, דאם הוא דבר דאי בעו הבעלים ליהנות מזה לא יוכלו אזי כופין אותו על מדת סדום שיתן לזה ליהנות ע"ש… וא"כ דון מינה גם לכגון נידוננו, מכיון שהמו"ל אחרי מוכרו את הספרים או הכ"ע אין ביכלתו יותר ליהנות מהם בהעתקתן, א"כ אזהרתו וקפידתו בזה על הקונים לא חלה ולא מתחשבים בה מכיון שהוא לא יוכל ליהנות מזה, והו"ל זה נהנה וזה לא חסר במקום דהבעלים לא יוכלו ליהנות מזה, דכופין אותו בכה"ג על מדת סדום.

הרב וולדנברג חידש שניתן להתעלם מאזהרת זכויות יוצרים כאשר העושה זאת לא היה קונה את הספר, כי באופן זה הוא נהנה והמוציא לאור אינו חסר, וזאת בהתבסס על דעת הרמ"א שפעמים שניתן לכתחילה 'לכפות על מידת סדום'. פוסק נוסף שהתייחס לדין 'כופין על סדום לכתחילה' הוא הרב אברהם פרבשטיין (שורת הדין, כרך ב עמ' שכג). הוא דן במקרה שבו אדם הזמין מקרר גדול לביתו. המקרר רחב מדי ולא עובר בחלל הדלת. הפתרון היחידי הוא להעביר אותו דרך החצר של השכן, וזה מתנגד לכך בכל תוקף. הרב פרבשטיין פסק שעל השכן לאפשר מעבר דרך חצרו מהנימוק הבא:

הדבר תלוי בדעת בני אדם, אם בדרך כלל הם מתייחסים לשימוש זה כפגיעה בבעלותם אזי אי אפשר לכוף על כך. רוב האנשים אינם רואים בכפייה להעברה חד פעמית של חפץ דרך רשותם משום פגיעה בבעלות, להפך, מי שמסרב בלא סיבה סבירה נוהג במידת סדום והרי כופין על מידת סדום.

לדעתו, אף התוספות, הסוברים שבדרך כלל 'אין כופין לכתחילה', יודו שבמקרה זה ניתן לכפות את בעל המרפסת. הסברה היא שבדרך כלל אין זו 'מידת סדום' להתעקש על מימוש הבעלות ולקבוע מי זכאי להשתמש בנכס ומי אינו זכאי, וכפי שהתבאר בהקדמה. לכן סוברים התוספות שההתחשבות ב'מידת סדום' תהיה רק בדיעבד. ברם, כאשר השימוש אינו מתפרש בעיני אנשים כפגיעה בבעלות, והמנהג המקובל הוא לאפשר שימוש, הרי המסרב מתנהג באופן חריג, ומשום כן אין לראות בכפייה פגיעה בבעלותו. המקובל הוא לתת מעבר דרך החצר, ומי שמונע זאת נחשב לעושה מעשה סדום, והכפייה עליו אינה פוגעת בבעלותו.

סיכום

לכתחילה לא פוגעים בבעלותו של אדם על רכושו. בעלות האדם מתבטאת בין היתר בזכות להחליט מי ישתמש בנכסיו ומי אינו רשאי. מצד אחר קיימת ההנחיה המוסרית המופיעה במסכת אבות ומורה לאדם לאפשר לאחרים ליהנות מנכסיו כאשר לא נגרם לו הפסד.

מצאנו מקרים חריגים שבהם דיני הממונות מושפעים מההנחיה של מסכת אבות, ונוצרת זכות לכפייה כנגד מידת סדום. הראשונים נחלקו באילו מקרים הדברים אמורים, ובעקבותיהם נחלקו גם הפוסקים. גישה זו אינה מקובלת במערכת המשפט הישראלי, שם הערך המוחלט הוא זכות האדם בנכסיו ללא יוצא מן הכלל. לעומת זאת משפטי התורה נותנים מקום לערכי חסד בתוככי שיקולי המשפט.

[1] קידושין ג ע"א.

[2] רש"י, בבא בתרא יב ע"ב.

[3] פירושי רבנו סעדיה גאון על התורה, מהד' הרב קאפח (תשמ"ד), עמ' יז.

[4] מי מרום, ח"א על שמונה פרקים לרמב"ם, עמ' סד.

[5] ב"מ מא ע"א.

[6] בבא בתרא יב ע"ב; שו"ע, חו"מ סי' שסג סעי' א.

[7] בדומה לכך בהלכות צדקה, שם נאמר ש'כופים על הצדקה' (בבא בתרא ז ע"ב), כלומר מכריחים אדם אמיד לתת צדקה בהתאם לרמת החיים הגבוהה שלו וכפי שביארו התוספות, ב"ב ח ע"ב, ד"ה אכפיה.

[8] תוס', בבא קמא כ ע"ב ד"ה הא איתהנית, וזו לשונם: 'אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (יב ע"ב) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למנועו מתחילה מלדור בביתו'. יש להטעים זאת על פי הפני יהושע, בבא קמא יט, הסובר שכל הנאה מנכסיו של חברו מחייבת בתשלום. אלא שישנו פטור כאשר זה נהנה וזה אינו חסר, משום כפייה על מידת סדום. לכן סברו התוספות כי אין לכפות על מידת סדום לכתחילה, כי בכך מונעים מהבעלים את זכותם לתשלום. אולם אם המקובל הוא שהנאה זו אינה בת תשלום, אזי אף לכתחילה ניתן לכפות.

[9] רמב"ם, הל' שכנים פי"ב ה"א.

[10] בבא בתרא יב ע"ב ד"ה כגון.

⇓ להורדת הקובץ ⇓

הרב בראלי כופין על מידת סדום לכתחילה

---

אהבתם את הדברים? שתפו את חבריכם!

רוצים לקבל שאלות ותשובות בסוגיה אחרת?

מלאו פרטיכם בטופס הבא:

בבא בתרא הלכה למעשה

או צרו עימנו קשר myb@livemitzvot.org